אנחנו עם סגולה: קווים לדמותו של הפשיזם הישראלי (1. הרבה הסתייגויות וכמה מלים על דמוקרטיה)
הקדמה
כבר כמה שבועות אני חושב על סדרת הפוסטים הזו.
בונה אותה לעצמי, מתווכח, מהרהר, מדבר עם אנשים.
שמעתי חיזוקים, שאלות, הסתייגויות ואפילו חששות.
היו רגעים שחשבתי שזה ממש מיותר.
אבל לא. צריך לומר את הדברים.

מבוא: הסתייגויות אינספור
כל הצמדה של המילה 'פשיזם' לאיזושהיא התנהלות של ציבור יהודי-ישראלי היא עניין רגיש. אחרי הכל, היהודים היו קורבנותיו העיקריים של השלטון הפשיסטי המפורסם ביותר במאה ה-20 ואולי בכלל, ולכן ההשוואה רגישה מאוד (עבור יהודים וישראלים) ומתבקשת מאוד (עבור כל מי שמבקש לבקר אותם ורותם את האירוניה לצרכיו).
דווקא מסיבות אלה, חשוב לי להדגיש שלא ניתן, בעיני, לבצע כל השוואה בעלת משמעות בין התנהלות ממשלת ישראל וצבאה כלפי הפלסטינים לבין פעולותיה של גרמניה הנאצית כלפי מיעוטים בכלל ויהודים בפרט. השוואה כזו היא מופרכת משתי סיבות.
ראשית, יש פער עצום בין הפעילות האלימה של ישראל בשטחים לבין רצח-העם המתוכנן של הנאצים (בפער הזה יכולות להיכנס עוד הרבה התנהלויות לאורך ההיסטוריה, בהן מעשי הטבח ביוגוסלביה-לשעבר והיחס של סין לטיבטים) ויש גם הבדל מובהק בין ישראל של היום לבין כל מדינה טוטליטרית אמיתית (גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית, ברה"מ הסטליניסטית, סין, איראן). אין צורך להיכנס להפרזות בנוסח 'הצבא המוסרי ביותר בעולם' (עוד נגיע לביטוי הזה) בכדי להבין שהשוואה ישירה בין ישראל לבין משטרים אלה מעין זו אינה משרתת שום מטרה (פרט לפרובוקציה).
שנית, יש הבדל משמעותי בין המידה שבה גרמו היהודים (והצוענים, וההומוסקסואלים ובכלל) נזק אמיתי לגרמניה הנאצית (וזאת בניגוד ל'נזק הנתפס' בעיני אלה הדוגלים באידיאולוגיה הפשיסטית - ועל כך בהמשך) לבין המידה שבה ערבים ומוסלמים גורמים נזק אמיתי לישראל (וזאת על-אף שאני מאמין שהנזק והאיום על ישראל מצד הערבים והמוסלמים נמוך בהרבה מתדמיתו בציבור). הבדל זה חשוב בבואנו לנתח נטיות פשיסטיות וגזעניות בישראל, גם אם הדרך שבה הוא מנוסח בדרך כלל ('אף יהודי לא פוצץ את עצמו במסעדה הומה בברלין') בעייתית [ועל כך אעמוד בהמשך].
הסתייגות שלישית (ואחרונה) היא שנכון לרגע זה, פעולותיה של ממשלת ישראל - אף כי הן נגועות בבלבול ובטפשות - אינן עולות בקנה אחד עם האידיאולוגיה הפשיסטית שבה תעסוק סדרת בלוגים זו (ולכן גם סופגות ביקורות קשה מנציגיה). עם זאת, השתלטות הרטוריקה הפשיסטית על המרחב התקשורתי גורמת לכך שצורת החשיבה הלא-דמוקרטית הופכת יותר ויותר לחלק מהקונצנזוס, ומשמשת ללא ספק נדבך בשיקוליהם של האוחזים ברסן השלטון - ועל כך באתי להתריע.
ועכשיו שהסתייגנו, אפשר להתחיל.

דמוקרטיה ועריצות הרוב
כפי שציינתי בהסתייגויות, בישראל - נכון לעכשיו - יש דמוקרטיה, או לפחות משהו שהרבה יותר קרוב לדמוקרטיה מאשר למדינה טוטליטרית (כזו שבה הממשלה שולטת בכל האספקטים של חיי האזרחים). אבל מהי דמוקרטיה?
אחת התשובות הנפוצות - והשגויות - היא שדמוקרטיה היא שלטון הרוב. זה גם המובן שאליו כיוון אפלטון בחיבורו 'המדינה', כאשר סיווג את הדמוקרטיה כאחת משיטות השלטון הגרועות. אפלטון לא העריך את הדמוקרטיה; הוא ראה בה 'שלטון של ההמונים למען ההמונים' והאמין שהיא מובילה בהכרח להשתלטותו של דמגוג על השיח הציבורי, ומכאן לשלטון-יחיד של אותו דמגוג ועושי דברו [תיאור מצוין, אגב, של מה שקרה בגרמניה ובאיטליה בשנות ה-20 וה-30].
הסכנה שזיהה אפלטון היא 'עריצות הרוב' - מושג שמתאר מצב שבו הרוב עושה כאוות נפשו מבלי להתייחס לזכויותיו של המיעוט או לזכויותיהם של פרטים בתוכו. הדמוקרטיה הליברלית (שהיא הדמוקרטיה המודרנית כפי שהגו אותה לוק, מונטסקייה ואחרים מאז המאה ה-17) עוסקת בדרכים למנוע עריצות כזו. סכנת 'עריצות הרוב' (שאפלטון ראה אותה כוודאית ולכן שלל את הדמוקרטיה כולה!) ברורה לאור העבודה שהאחיזה בהגה השלטון היא כוח, ויש הרבה דרכים שבהן ניתן להשתמש בכוח הזה כדי לשלול מהאזרח את אפשרות הבחירה, או כדי לצמצם את אפשרויות הבחירות הלגיטימיות העומדות בפניו. זכויות האזרח במדינה דמוקרטית - אותן זכויות שבעצם מגדירות את הדמוקרטיה ככזו - הן אלה המגבילות את יכולתו של הרוב להשתמש בכוחו בכדי להנציח את שלטונו. בניסוח אחר, דמוקרטיה נבחנת ביכולתה לאפשר למיעוט לבצע את כל הצעדים הנדרשים כדי לנסות להפוך לרוב. יכולה מדינה ללכת לבחירות כל שנתיים ועדיין לא תיחשב דמוקרטיה, אם אין למיעוט בה הגנה מפני עריצות הרוב.
במדינה דמוקרטית מודרנית יש מנגנונים רבים להגנה מפני עריצות הרוב. הבולטים ביניהם הם עיקרון הפרדת הרשויות (בישראל מדובר בעיקר על עצמאותה של הרשות השיפוטית); עיקרון החוקה; עיקרון ההגדרה העצמית (המטיל סייגים על יכולתה של מדינה לשלול את אזרחותו של אדם); ווזכויות אזרח כמו חופש הדיבור, חופש העיתונות וחופש ההתאגדות (חופש הדיבור מאפשר למיעוט להביע את דעתו; חופש העיתונות מאפשר פרסום של פרטים שאינם נוחים לשלטון; חופש ההתאגדות מאפשר למפלגות מיעוט לרוץ לכנסת ולהיבחר). כשבאים לבחון את מצב הדמוקרטיה בישראל ואת הדעות המובעות בה, יש להתבונן בעיקר בהתייחסות למנגנונים אלה. למרבה המזל זימנו לנו החודשים האחרונים כמה וכמה הזדמנויות לבחון את השאלה.

מתודיקה: פני הדור כפני הטוקבק?
במשך תקופה ארוכה נמנעתי מקריאת התגובות על מאמרי החדשות באתרים הגדולים. האמנתי שטוקבקיסטים רבים הם מה שמכונה 'טרולים' - מי שכותב באינטרנט רק לשם הפרובוקציה. אבל שיחות שניהלתי לאחרונה עם חברים בארץ - יחד עם קריאה של אמירות 'טוקבקיסטיות' מצד נבחרינו בכנסת - גרמה לי להבין שהקו העובר כחוט השני בתגובות אלה אינו מנת חלקו איזה ציבור קיצוני, המייצג 5-6% מהמצביעים אבל מגיב בכזו התלהבות עד שהוא משתלט על השטח, אלא דעות שבהן מחזיקים חלק ניכר מהישראלים. אם היתה לי חברת סקרים, היה לי חשוב מאוד לברר *עד כמה* הדעות האלה נפוצות; הייתי לוקח את אותם משפטים מתלהמים שזוכים לפופולריות עצומה בטוקבקים [1] - או לפחות את הרהוטים שבהם - ובודק איזה אחוז מהציבור בישראל *באמת* מסכים אתם. אם רבע או שליש מהישראלים בעצם לא מאמינים בדמוקרטיה - כפי שאני חושש - יש להם סיכוי לא קטן להפוך לרוב; וכשהרוב לא מאמין בדמוקרטיה, לא צריך זעזוע גדול כדי שזו פשוט תיעלם.
מאחר שאין לי חברת סקרים, אני אתמקד בבחינה של האמירות האלה - של ה'קו' הזה - על מנת להראות עד כמה הוא שולל ביסודיות את הדמוקרטיה. באורח מעניין, בכל אחד ממקרי המבחן שבדקתי, התנהגותה של ישראל הרשמית (הממשלה, צה"ל, השב"כ) ממוקמת איפשהו בין התנהלות דמוקרטית לבין הקו הטוקבקיסטי; זו הסיבה שאני טוען שישראל היא עדיין דמוקרטיה - אבל בקושי.
(מאחר שהפוסט מתארך, אציג רק מקרה מבחן אחד כאן, ואשאיר אחרים לפוסט הבא)

מקרה מבחן מס' 1: בג"צ
אחד הכלים החשובים ביותר להגנה מפני עריצות הרוב הוא עיקרון הפרדת הרשויות, ובראשו הכפפת פעולות הממשלה (הרשות המבצעת) והכנסת (הרשות המחוקקת) לביקורת מבג"ץ (הרשות השיפוטית). במידה מסוימת, זה האלמנט העיקרי ששואבת הדמוקרטיה המודרנית מהמדינה המושלמת של אפלטון, הנשלטת בידי פילוסופים רבי-ידע שפועלים לטובת כולם. בדמוקרטיה מודרנית, הרשות השיפוטית אינה שולטת בזכות עצמה, אבל היא מבהירה לרשויות האחרות מתי חרגו מסמכותן ופעולותיהן מנוגדות לעקרונות דמוקרטיים בסיסיים (כמו זכויות האזרח, השוויון בפני החוק וכד') או לחוקים שהן-עצמן קבעו. תפקידו של בג"ץ הוא לאפשר לאזרח לעצור ניסיונות לא-הוגנים של הרוב לפגוע בזכויות האדם והאזרח או לשמר את כוחו בשלטון ע"י דיכוי מתנגדיו. מסיבה זו חשובה במיוחד אי-תלותו של בג"ץ בזהות הרוב בכנסת, בממשלה או בציבור [2].
בהתאם לתפקידו, בג"ץ נוטה לא להתערב בהחלטות של הממשלה או של הכנסת, אלא אם הן חורגות באורח קיצוני מהמנדט שניתן להן (על בסיס חוקי היסוד, עקרונות הדמוקרטיה וכד'). בניגוד לתחושה השורה בציבור, בג"ץ אינו מנסה להכתיב מדיניות, ורוב הפניות אליו נענות בכך שבית המשפט מכריז שהמדינה פעלה בתוקף סמכותה ואין בדעתו להתערב (כך למשל נענו הפניות מימין ומשמאל בנוגע למשט לעזה). יתר על כן, בית המשפט העליון מייחס הרבה כבוד לצה"ל ולשיקולי של בטחון המדינה; לא פעם ולא פעמיים הוציא בג"ץ פסק-דין הקובע שצה"ל נהג לא כשורה, אבל כדי להימנע מפגיעה בביטחון המדינה הוא פוסק לטובתו (או מכריז על איזו 'פשרה' שגובשה בשיתוף הצבא). יש לציין גם שדאגתו של בג"ץ לחופש הדיבור אינה מוגבלת לשמאל בלבד; כך למשל הורו שופטי בג"ץ לקיים את מצעד הימין באום אל-פאחם, למרות התנגדות המשטרה.

למרות כל זאת, הגישה הרווחת בטוקבקים (ובמידה רבה - גם במפלגות הימין) היא שבג"ץצ הוא מוסד אנטי-דמוקרטי ושתלטני, שיש להיפטר ממנו ויפה שעה אחת קודם. ואילו המוסדות הרשמיים - בעיקר צה"ל - מתייחסים אליו כאל שלטון זר, שמצווה להתחכם לו, לגרור מולו רגליים ולעשות כל מה שאפשר כדי לא לקיים את החלטותיו (אבל להיראות כמי שמקיימים). כך קרה למשל בפרשת כביש 443, שהיה אמור להיפתח לתנועת פלסטינים (כדי לצמצם את הפגיעה בחופש התנועה שלהם) והפך לסאגה שלמה של אי-קיום (או קיום חלקי בלבד) של החלטות בג"ץ. מעבר לדרך שבה 'ישראל הרשמית' מסובבת את בג"ץ, כדאי לשים לב גם לחלק מהתגובות ולרוח האנטי-דמוקרטית הנודפת מהן; את הגישה מסכם היטב 'יורם' (תגובה 61):

"אני לא זוכר שבג"צ נבחר בבחירות. אני כן זוכר שהיו בחירות ונבחרה ממשלה.
בג"צ צריך לחוות את דעתו בקשר למילוי החוקים שנקבעו ע"י הכנסת ולא להיות צד בוויכוחים פוליטיים או מדיניים.
בהמשך להתנהגות בג"צ, אני בעד לעשות בחירות אישיות ודמוקרטיות לשופטי בג"צ שבהם ינהלו השופטים קמפיין ויסבירו לבוחרים באיזו עמדה הם ינקטו במקרים מדיניים שונים שיובאו לפניהם.
בכל זאת אנחנו חיים בדמוקרטיה שבה מבצעים את רצון רוב העם ולא של מיעוט שאינו נבחר."

אין לי הרבה מלים להכביר על הציטוט הזה; למי שקרא עד כאן, זו דוגמה חד-משמעית לדרך שבה דמוקרטיה מידרדרת לעריצות הרוב, בדיוק כפי שחזה אפלטון. אציין רק ש - אם אני לא טועה - יש בישראל גם מפלגות פוליטית שחרתו על דגלן בדיוק את הטיעון הזה. ולא בכדי: בתחומים רבים (כפי שאראה במקרי המבחן הבאים), בג"ץ הוא כיום המחסום היחיד בפני הפיכתה של ישראל למדינה לא-דמוקרטית.


[1] באתר Ynet יש מנגנון דירוג תגובות, ותגובות המדורגות בחיוב מודגשות באדום. איכשהו, אלה תמיד התגובות המתלהמות. כדי להתמקד בדעות שיש להן תמיעכה רחבה בציבור ולא ברעיונות קיצוניים, ניסיתי לבחור במקרי המבחן שלי רק תגובות שזכו לחיזוקים כאלה, המעידים על פופולריות בקהל הקוראים.

[2] יש לציין שבטווח הרחוק תלויה גם המערכת המשפטית ברצונו של הציבור, כי שופטים ממונים בידי ועדות שיש בהם נציגים של הכנסת, הממשלה והציבור הרחב. כתוצאה מכך, שינוי משמעותי ורב-שנים בעמדותיו של הציבור יתבטא גם בעמדות של בית המשפט העליון (זה קרה מספר פעמים בארה"ב) - אבל זה ייקח הרבה יותר זמן. הביקורת השיפוטית מהווה סטופר, שמעכב שינויים גדולים באופיה של המדינה כדי שלא יתבצעו כתוצאה מרוב 'מקרי' של ארבע, שמונה או עשר שנים.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 8/6/2010 09:58, ושייך לקטגוריות אקטואליה, ביקורת, אנחנו עם סגולה
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של גולה פוליטי ב-4/7/2010 23:51

---