יומן מעבר (1): פותחים את הסתימה

 

הזמן: ארבעה ימים למעבר.

 

זה אמור היה להיות פשוט יותר. עם כל הכבוד, ברלין לא נמצאת בארץ אחרת ובתיאורייה היינו אמורים להיות הרבה פחות עמוסים אחרי ארבע שנים כאן מאשר אחרי X שנות חיים בארץ. היה אמור לפעול כאן כלל 'קל וחומר', והמעבר הזה היה אמור להיראות הרבה פחות כקפיצה מעל צוק אל הלא-נודע.

אבל מסתבר ששוכחים. ששוכחים כמה קשה או כמה קל היה, שלא עושים השוואות, שכל אתגר לגופו. אמנם יש הפעם כמה הקלות יחסית לפעם הקודמת (למשל: אנחנו נוסעים למקום שבו אנחנו יודעים את השפה. או: המטען שלנו ייפרד מאתנו ללילה אחד, לא לחודשיים וחצי), אבל יש גם קשיים שלא התמודדנו אתם. למשל, העובדה שכל המעבר הזה נעשה במהירות הבזק, בשיטת 'הגש ורוץ לרשת': פרק הזמן בין הפעם הראשונה שהרעיון צף ועלה לבין הנחיתה שלנו בדירתנו בברלין היה פחות מחודשיים (לעומת יותר מחצי שנה בפעם הקודמת). או למשל, זה שקיבלנו את הדירה שלנו ריקה (ואני מתכוון ריקה לגמרי: בלי ארונות מטבח או אפילו כיור), ולכן עלינו להחזיר אותה באותו מצב, מה שאומר לפרק חזרה את כל מה שחיברנו לקירות/קדחנו/הברגנו במשך כמה חודשים טובית של התמקמות, ולעשות הכל תוך שבועיים בערך.הבדל נוסף לרעת המעבר הנוכחי הוא המחסור במערכת תמיכה/אחסון מקומית: כשעברנו לגרמניה, כל מיני חפצים נשארו בדירה, אחרים הועברו לאחסון אצל ההורים וכן הלאה. הפעם, הכל בא אתנו או מוצא את מקומו באשפה. אין פתרונות ביניים.

גודלו של האתגר איים להכריע אותי; אני מתקשה הרבה פעמים לראות איך מסעות בני אלף צעדים מתחילים בפסיעה אחת. אני מוצא את עצמי מוכן להתגייס למאמץ חד-פעמי של 'לארוז הכל-הכל-הכל', לא משנה כמה אתעייף וכמה זמן זה ייקח, ואז יאללה, לעבור כבר, להשאיר את זה מאחור. אבל לצערנו, יש לנו כבר יותר מדי דברים מכדי לאפשר אריזה יעילה ביום אחד; ולכן מתפרש הפרויקט על פני שבוע שלם (שבו אנחנו צריכים גם לגור בדירה, לאכול, להתקלח, לגלוש באינטרנט ולשמור על שפיות) ומתמלא במיליארד שיקולים קטנים של 'טוב, זה אמנם נורא מתאים לסגור לי את הפינה בקרטון, אבל האמת שיש סיכוי שנצטרך את זה בימים הקרובים, אז נשאיר את זה לרגע האחרון'. כל שיקול כזה גם מאט את האריזה וגם מוסיף עוד נדבך לפחד מאותו 'רגע אחרון'; זאת מכיוון שרגע אחרון יש רק אחד, ולא משנה כמה מתכננים, הוא לא מכפיל את עצמו. וכך, כשיש כל-כך הרבה דברים שמחכים 'לרגע האחרון', ברור שאותו רגע יהיה מלחיץ עד אימה - וזה משליך אחורה, על הפרויקט כולו. כל הלחצים האלה גורמים לכך שהיה לי קשה מאוד להיכנס לפרויקט האריזה הנוכחי מתוך ציפייה להצליח בו- אלא רק מתוך חשש מכישלון.

אבל לא על המעצורים רציתי לספר, אלא על הדרך שבה הזדמן לי לדלג מעליהם, ולהשלים בסופו של דבר סופ"ש אריזה יעיל ומלא חוויות. זה החל - כמו כל הזדמנות - באסון פוטנציאלי: בשבת בבוקר גילינו שהמים בכיור המטבח, שהיו יורדים באיטיות סבירה עד עכשיו, החלו לרדת באיטיות מעצבנת, שהלכה והתקרבה לעצירה של ממש. היה משהו מייאש בסיטואציה: חמישה ימים לפני שאנחנו מעבירים את הדירה לשוכרים הבאים וזורקים את הכיור הישן לאשפתות, אנו נתקלים בסתימה, שמונעת מאתנו שימוש יעיל במטבח (ללא ספק אחד החדרים האהובים עלינו). לא היו יכולים לחכות שבוע שם בדוכן הגרלת הקלקולים?

כל ניסיונותינו לפרוץ את הסתימה באמצעים כימיים (חומר פותח סתימות שקנינו פעם לאמבטיה) ו'סבתאיים' (שפיכת מים רותחים לתוך הכיור. האינסטלטור שלנו בתל אביב טען בתוקף שזה יעיל) עלו בתוהו. כמקובל בלוחות הזמנים של התקלקלויות, הגענו למסקנה סופית שלפנינו סתימה סתומה במיוחד ביום שבת אחר הצהריים (המקבילה האירופית ליום ו' אחר הצהריים) ומיד אחרי ששוחחנו עם גידו (ההנדימן הגבוה, האמין והאיטי להפליא שלנו) והסתבר שהוא עסוק כל השבוע בהכנת התפאורה להמלט (להיות..... או.... לא.... להיות....נרדמנו). כלומר, נראה שנדפקנו, וזאת משום שאף אחד מאתנו לא באמת יודע לפתוח סתימות ולא עשה משהו כזה מעולם.

טוב, אמרתי לעצמי, זה הדרקון וזה מה יש. וכשאסנת הלכה לעשות חימום נזכרתי איך הייתי צופה בעזרא האינסטלטור, שהיה פותח חדשות לבקרים סתימות בדירתנו בתל אביב (בבניין שלנו האינסטלציה היתה משנות ה-40 בערך), ואיך הוא היה מפרק שלב-שלב את הצינורות, שם את הגומיות בזהירות בצד ובודק איפה הסתימה. וכך עשיתי.

אדלג - ברשותכם - על הפרטים הטכניים (מה התפרק ממה ומתי) והמגעילים (מה שיצא מתוך הצינורות והיווה כנראה את הסתימה היה אחד הדברים המסריחים ביותר שפגשתי בחיי והראויים ביותר להתכנות במילה האונומטופיאית 'סְחְלֶה'), ואומר רק שלאחר  כרבע שעה של עבודה לא נעימה, לא רק שפתחתי את הסתימה אלא גם חיברתי הכל חזרה יחדיו מבלי שטיפה אחת תדלוף. ושוב זרמו המים, תסכולנו נגוז כלא היה, והיינו מוכנים להתמודד עם כל מה שהיקום יזרוק לעברנו. אחרי שמתגברים על דרקון כזה, מה זו כבר אריזת בית בין חברים?

 

נותר רק לקוות שהאופטימיות תמשיך אתנו בימים שנותרו.

 

(המשך יבוא)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/9/2010 18:58, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, אופטימי
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-26/9/2010 05:44

---