יומן מעבר (3): רחוק כמו גלויה

בתוך הטירופת של הימים האחרונים - שבגללה חשבתי כבר לפתוח את הקטע הזה ביומן המעבר במלים 'ברגעים אלה, חברת הובלות מתכננת לקחת את כל חפצי במשאית ענק. מטבחי נארז וארונותי הוסרו מן הקיר, ואשתי והחתול מעורבים גם הם. שמי הוא רונן אלטמן קידר, וזהו היום הארוך ביותר בחיי' - מופיעים לפעמים רגעי שקט בלתי צפויים, כשפתאום - אם בגלל עייפות שנפלה לרגע או בגלל שהלו"ז הצפוף נפתח ונוצרה רבע שעה אי אפשר לנצל אותה אחרת - אנחנו יושבים לנו ושותים קפה במדרחוב, או מעיפים מבט אחרון מהגשר האהוב עלינו על פנסי המנורות המשתקפים בנהר. וברגעים האלה (ובאחרים) צפה ועולה אותה תחושה-הקרובה-לוודאות, שזו הפעם האחרונה. הפעם האחרונה שבה נלך לאורך הנהר, הפעם האחרונה שבה נאכל במסעדה הסינית שהיתה עבורנו בית שני, הפעם האחרונה שבה נראה את הטורקים החביבים שחנותם דאגה לנו לחומוס, ירקות טריים, יוגורט מעולה, גבינה רוסית ועמבה. ולמרות הידיעה הברורה שהמעבר הוא הדבר הנכון לעשותו, נתקפים בפרץ נוסטלגיה לעיר הבינונית והפסטורלית שבה בילינו ארבע שנים מחיינו, שלא לדבר על נוסטלגיה לדירתנו המקסימה, שבה אנו חשים - גם עכשיו, כשהקירות עירומים, הכל בארגזים וכמה רהיטים כבר נמכרו - כמו בבית.

אבל ברגעים האלה - האחרון שביניהם ממש לא מזמן, על הגשר המשקיף לנהר - אני מזכיר לעצמי שזארברוקן אולי יפה כמו גלויה, אבל גם רחוקה כמוה: עיר שכמעט לא נגעה בנו ואנחנו כמעט לא נגענו בה. עיר שישנה עד מאוחר ואם אפשר גם בין שתיים לארבע, שלא לדבר על אחרי עשר בערב. עיר שבה הכל מהוגן, נכון, מסודר - עד כדי כך שאין בה כמעט שום הפתעות. אז מסלולי האופניים יפים, ומוסדרים, ומלאים נחלים ופסטורליה - אבל אלה שוב ושוב אותם נחלים, אותה פסטורליה. והנפש רוצה לגעת, רוצה לחיות, רוצה להתקרב.

 

(מחר, היום האחרון

מחרתיים בבוקר, המעבר)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 14/9/2010 23:58, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, מעברים 10-20-30
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-17/9/2010 17:44

---