יומן מעבר (4): מר-פי!

יומן מעבר (4): מר-פי!!

 

חדי העין שביניכם ישימן בוודאי לב לכך שאתמול לא עלה פוסט בסדרת יומן המעבר. הסיבה לכך אינה מחסור בנושאים – למעשה, מרוב נושאים לפוסטים אני חושב שהייתי יכול לכתוב ספר – אלא העובדה שאתמול היה למעשה אותו 'רגע אחרון' נואש ונורא-הוד שאליו הכנו את עצמנו כל השבוע והחודש האחרונים; וכמו שצפינו מראש, מרוב 'דברים אחרונים' לעשות, לארוז ולהשלים, מצאנו את עצמנו עובדים רצוף-כמעט עד שלוש בבוקר, ורק אז נשאבים למיטה ומכוונים שעון לשבע (המובילים באו בשמונה). כתוצאה, התפנקות בתיעוד המצב לא באה בחשבון, שכן היא באה על חשבון שעות השינה היקרות שלנו, שבשלבים מסוימים איימו להצטצמצם לדקות שינה.

הגורמים ללחץ היו אותם עניינים מוכרים וידועים מהפוסטים הקודמים – כמויות עצומות של חפצים ודברים מצד אחד והצורך להשאיר דירה ריקה ונקייה כמו מוח של זארלנדי אחרי שלוש בירות. אבל לאלה נוסף גורם אחד, שאיכשהו תמיד לוקחים בחשבון ובכל זאת מצליח להפתיע – מרפי.

חוק מרפי, למי שלא מכירים, קובע ש'כל מה שיכול להשתבש – ישתבש', ואחד מחוקי העזר שלו קובע שמה שישתבש גם יעשה זאת בתזמון הגרוע ביותר האפשרי. ואיזה תזמון גרוע יותר לשיבושים מאשר מעבר דירה?

וכך יצא, ששבוע לפני המעבר נשרפה הנורה בחדר האמבטיה. על הסתימה בכיור כבר סיפרתי, ואליה צריך להוסיף מעין מתלה-של-חדר-האמבטיה, שעליו העמסנו בקבוקונים ומשחות, שהחזיק מעמד ללא קושי ארבע שנים אבל החליט דווקא יומיים לפני המעבר להתרסק על אסנת בעודה מנסה לנקות משהו; את העובדה שבפעם האחרונה שהייתי צריך ללמד אנגלית, עליתי בפעם הראשונה בתולדותי בעיר הזאת על האוטובוס לכיוון הלא-נכון, ונאלצתי לרדת במקום הלא-נכון ולחפש את דרכי בגשם שוטף; את זה שבבוקר היום האחרון גרם הגשם גם לתקלה קצרת-מועד באינטרנט שלנו – בדיוק ברגע שבו התחלנו להוריד כמה פריטי מידע חשובים מהרשת ולהדפיסם (בהכנה לחמישה ימים ללא אינטרנט זמין); את גליל נייר הדבק, החמישי במספר (!), שנגמר בדיוק כשנותר עוד ארגז אחד לסגור (ובאופן צפוי שבצפויים, היה זה בדיוק הארגז הראשון שאליו שלחו המובילים את ידיהם בשנייה שבה נכנסו, מבלי לבדוק פרטים קטנים כמו האם הארגז סגור או לא); ואפילו את הפוסט הזה, שבעת כתיבתו (אופליין, באמצעות מחשב המחברת החמוד של אסנת) החליטה בדיוק מערכת העדכונים של ווינדוז שהיא זקוקה לריבוט מיידי ועצרה אותי ממש באמצע המשפט.

אבל את ההפתעה הכי לא-נעימה שמר מר מרפי לרגע שאחרי-האחרון, לזמן שבו נראה היה שהכל בסופו של דבר הלך כמתוכנן. הדירה היתה כבר ריקה מארגזים, בעלי הבית עמדו להגיע ואפילו מצאנו ברגע האחרון זוג רוסי שהסכים בהתראה של עכשיו-לעכשיו לנקות את כל האבק שהסתתר במיומנות מאחורי הרהיטים והמכשירים. לפנינו, כך נראה, עמד רק טיול קצר לזריקת זבל למיניו למתקני המחזור למיניהם, ואז ארוחת צהריים שלווה והגעה בזמן לרכבת. נכון?

לא נכון. טלפון קצר של אסנת לפנסיון שבו השארנו קודם את חתולנו טריסטן (כתוצאה מסדרה של שיקולים שמקורם במכשפה מדאה, המשכם במבצעי טיסה לסוכות וסופם באי הבנה קולוסאלית עם בעלי הבית) גילה ששמחתנו היתה מאוד מוקדמת. מסתבר שגברת באך, בעלת הפנסיון, לא נתקלה מעולם קודם לכן בחתול שמגלה סימני עצבנות, מיילל בזעם ומנסה לשרוט את היד המאכילה אותו כשמשאירים אותו רחוק מהבית. מבחינתה, מדובר בשטן ג'ינג'י (ציטוט ישיר מדבריה), והיא ממש לא בטוחה שתוכל להחזיק אותו אצלה למשך השבועיים שתוכננו. לשאלתנו, מדוע לא התקשרה קודם, טענה שהתקשרה בבוקר לטלפון שלנו בבית (שבילה את אותה שעה בקרבו של ארגז בינוני, בדרכו למשאית צהובה גדולה); כזארלנדית טיפוסית (לא חכמה אבל נורא חסכנית) היא לא העלתה על דעתה שלמי שעובר דירה אין ממש 'טלפון בבית' ולא מצאה לנכון להוציא את הגרושים הנוספים על שיחה לטלפון סלולרי.

ניסיונות לברר ולהרגיע רק החריפו את המצב. פראו באך תיארה באופן גרפי את ניסיונה עם חתולים נושכים וציינה עד כמה חתולנו הלא-מסתגל מפריע את שלוותם של שאר דיירי הפנסיון – וכל זאת מבלי שהכירה אותו יותר מ-24 שעות. אם היה ילד בבית ספר יסודי, היא כנראה היתה שמה אותו בכיתה טיפולית (או פתרונות דומים; בשלב מאוחר יותר היא ניהלה שיחה עם וטרינרית בניסיון למצוא איזה סם שירגיע אותו).

לא ידענו את נפשנו. הנה אנחנו, ללא אף אחד מהחפצים הדרושים כדי לספק חיים של ממש לחתול (כולם כבר היו בדרך לברלין), ועם המון חפצים אחרונים אחרים לשאת עמנו ברכבת, וכשאנחנו מתוכננים ללון את הלילה אצל ידידה שממש לא תכננה להיות גם בית לחתול. שלא לדבר על כך שהפנסיון ממוקם בקצה-קצה-קצה-שומקום, מקום שהוראות ההגעה אליו ממלאות עמוד שלם בגוגל מאפס ושאינו נגיש כלל בתחבורה ציבורית (יום קודם את ניצלנו את מכוניתו המקרטעת של סבסטיאן כדי להביא לשם את טריסטן, במסע שהיה ממלא פוסט שלם אם היה זמן לכתוב אותו). ואנחנו, כזכור, צריכים עוד לתפוס רכבת.

למזלנו, מרפי פועל בדרכים מסתוריות, ואיכשהו, בסדרה של מקרים ממוזלים (והרבה עזרה מחברים), נמצאה הדרך להסתדר. על ארוחת הצהריים השלווה ויתרנו כמובן, והמעבר מרכבת לרכבת בפרנקפורט היה סיוט שאינו מומלץ למי שמעריכים את כפות הרגליים והידיים שלהם, אבל בסופו של דבר אנחנו ברכבת, פחות משעתיים מברלין, עם חתול בקופסה, החזר של דמי הפנסיון מגברת 'אנחנו לא מטפלים בחתולים עם אישיות', ותקווה שמחר, כשהדברים שלנו יגיעו לדירה וכולנו נתמקם שם, יוכל טריסטן להתגבר על הטראומה, לסלוח לנו על הנטישה בידי זארלנדים אכזריים, ולהגדיר מחדש את המילה 'בית' כ'ברלין'.

בתקווה, בדרך גם אקושש קצת אינטרנט כדי להעלות את הפוסט הזה.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/9/2010 23:38
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-26/9/2010 05:53

---