יומן מעבר (5): מרפי מכה שנית
את הפוסט הזה רציתי להעלות כבר שלשום בערב, אבל איזו תקלה מעצבנת במערכת של ישראבלוג מונעת ממני להיכנס לבלוג כשאני גולש באמצעות האינטרנט-על-מקל שלי (מודם יו אס בי חביב שקנינו בעת קיפאון האינטרנט הגדול של דצמבר-ינואר לפני שנה וחצי). יש משהו מאוד מתסכל בכך שתכננתי להוציא את הקריזה של המעבר (ולשמור על קשר עם העולם) באמצעות תיעוד המעבר ביומן - ואז תקלה לא ברורה מונעת ממני בדיוק-בדיוק את זה.

אבל כנראה זה מה שקורה כשמרגיזים את מרפי, שאתמול חגג במטח זיקוקים. הזיקוק המפוצץ ביותר הגיע דווקא מאחד הכיוונים הכי לא צפויים - חניון משאיות בלייפציג, שם חנתה המשאית עם כל החפצים שלנו ללינת לילה. מסתבר שמתישהו בשעות הקטנות של הלילה, איזה אידיוט עשה רברס ונכנס בקבינה של המשאית. לחפצים שלום, אבל המשאית איבדה כמה פנסים ודלת הנהג נשברה, מה שאילץ את חברת ההובלות להזמין תיקון חירום - ולהודיע לנו שהפריקה בדירתנו החדשה מתעכבת, אולי אפילו עד יום למחרת. כמנהגן של תקלות (בפרקים של 24 וגם בחיים), ההודעה הגיעה אלינו בדיוק אחרי שנשמנו לרווחה מפרשת החתול, ואחרי לילה לא קל בבית ידידים בברלין ומסע מפרך באו-באן (לא אמצעי תחבורה ידידותי לחתולים) הצלחנו להנחית אותו סוף סוף בדירת היעד, לארגן את כל החפצים שהוא זקוק להם ואפילו לשכנע אותו להוציא את האף לרגע ולרחרח את הסביבה החדשה. מרוצים, יצאנו אז לקנות כמה דברים בסיסיים בסופר הקרוב (קרוב מאוד!) והרגשנו מאוששים ומוכנים להגעת חפצינו - ואז נודע לנו על הדחייה.

היה זה יום קשה ומעצבן של אי-ודאות. בשום שלב לא היה לנו ביטחון גמור שהדברים יגיעו באותו יום, והיתה אפילו נקודה שבה נראה היה שנבלה את הלילה במלון. על ההמתנה הקשתה מאוד העייפות המצטברת, עד כדי כך שבסוף פרשנו שמיכה על הרצפה ונמנמנו עליה; הרגשתי כמו בן 16, בכנס של תנועת נוער, מעביר סוף שבוע באיזה מקלט נטוש. ללא החפצים, לא יכולנו לעשות כלום - בדירה יש אמנם ארונות מטבח, מקרר ותנור, אבל אפילו קפה לא יכולנו להכין; ולצאת לסיבובים בעיר היינו עייפים ועצבניים מדי (שלא לדבר על כך שרצינו לחזור מדי פעם לבדוק את מצב התאקלמות החתול). נקודות האור הבודדות ביום ההמתנה הארוך היו מסעדה רוסית ביתית, שבה אכלנו מרקים מחממים ומשביעים (בברלין כבר התחיל הסתיו), ושעה-שעתיים שביליתי בגלישה באינטרנט (המקל החביב אמנם לא מאפשר כניסה לישרא, אבל דווקא היה מהיר יותר בברלין מאשר בזארברוקן).

לבסוף נתקבלה ההודעה המיוחלת: באישור מיוחד ממרצדס-בנץ, נהג המשאית יצא מלייפציג עם פנס חדש ודלת מודבקת (עם סקוץ') ויגיע בסביבות שמונה לברלין. וכך היה. קצת לפני שמונה בערב הופיעו מול דלתנו שישה גברים חסונים, והחלו בפריקה מהירה-אך-זהירה של כל החפצים. בהדרגה התחלפה תחושת ה'סוף סוף יש לנו דברים' בתחושת ה'אלוהים אדירים! כמה דברים יש לנו! זה לעולם לא ייכנס!' - תחושה שמלווה אותנו מאז ועד לרגע זה.

 

[עד כאן הפוסט כפי שהיה אמור להיכתב ביום שבת בבוקר. אלא שאז התערב מרפי שוב ומנע ממני את התענוג שבתקשורת בלוגית עם העולם. בינתיים התקדמנו קצת: חיברנו מחשבים (אינטרנט יהיה מחר), סידרנו את מכונת הקפה (בקרוב אלגום כוס קפה ראשונה בדירה החדשה) ובעקבות סיבוב מתסכל באיקאה ובחנויות דומות (על כך בפוסט נפרד) יש לנו גם וילון אמבטיה ועוד כמה פינוקים.

 

טוב, אני הולך לשתות קפה על המרפסת ולהוריד את הפוסט הזה לדיסק-או-קי, בתקווה שבמסעדה הרוסית (יש שם אינטרנט) אוכל לשכנע את ישרא לפעול.]

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/9/2010 19:38, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30, המחשב ואני
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של חיה ויסהוז ב-21/9/2010 13:57

---