הרהרת

בימים האחרונים אני קצת בהתפספסויות: דברים שקורים בדיוק אחרי שהיו צריכים לקרות, שנמצאים בדיוק אחרי שכבר נקטת את הפעולה השגויה, שקורים רגע אחד מאוחר או מוקדם מדי. אלאניס כבר היתה עושה מזה שיר.

 

**

התזזיתיות שלי, הנטייה לעודף-פעילות, גורמת לדילמה מורכבת, שאפשר לקרוא לה דילמת ההתעמקות.

זה מתחיל מהשיטוט הקבוע באתרים הקבועים, סתם עם הקפה, לפני תחילת העבודה. ואז פתאום צץ דבר מעניין (למשל הפוסט הזה). ואני מתעניין. ומתחיל לקרוא. ומחשבות מתחילות לרוץ בראש, ויש כבר תגובה מנוסחת, אולי אפילו פוסט-תגובה. ואז - אוי! - כבר מאוחר. צריך לחזור לעבודה.

מצד אחד, המוח טרוד במה שקראתי, רוצה להתייחס, להגיב.

מצד שני, איך באמת אפשר להגיב מהמותן? זה נושא מסובך. צריך לקרוא את הפוסט, את כל התגובות (חלקן ארוכות ומסובכות יותר מהפוסט עצמו) ולשהקיע בניסוח תגובה. טוב. אחר כך.

אבל אחר כך לא בא, כי אחר כך זה רק אחרי העבודה והמחויבות, ואחרי העבודה והמחויבות למי יש כוח לפוסטים על סוציולוגיה? אפילו למשימות פשוטות יותר, שמחכות כבר כמה ימים לתורן, אין לי ראש עכשיו.

אז מעבירים את הזמן, משוטטים, מצ'וטטים.

 

**

מפתיע עד כמה דבר כל-כך חדש יכול להיות כל-כך חסר: אני מדריך טיולים בקושי שבועיים, ועכשיו כשעברו חמישה ימים בלי טיול פתאום אני מרגיש שאני שוקע יותר בתוך מעגל-הקסמים של המחשב ושודדי הזמן (ראו לעיל), ולא מוצא ממנו יציאה. מצד שני, מחר צפוי לי טיול ביום קצת פחות שמשי ממה שהיה לי עד עכשיו - האם אני צפוי להתאכזב?

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/3/2011 20:56, ושייך לקטגוריות המחשב ואני, מעברים 10-20-30, קוהרנטיות זה פאסה
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של חיה ב-7/5/2011 17:08

---