היפהופ ציוני בברלין

אז חזרנו מישראל, אבל לא התנתקנו לחלוטין. סאגה מעצבנת ובלתי-פתורה-עדיין אמנם צמצמה משמעותית את אפשרויות האינטרנט שלנו בימים האחרונים, ובכך הקשתה עלינו להתעדכן במהומות בקהיר, ברוטשילד ובזירה הדיפלומטית; אבל לפחות בהקשר התרבותי המשכנו באורח חלק כמעט את הביקור בארץ בהופעה חיה של 'הדג נחש', שבאו לברלין במסגרת פסטיבל לתרבות יהודית. מה לדג נחש ולתרבות יהודית לא ברור לגמרי, אבל אנחנו לא שאלנו שאלות וקפצנו על ההזדמנות לראות במו עינינו את מי שרק ימים קודם לכן נהנינו מאוד מהופעתם המטולווזת באחת ההפגנות ההמוניות בארצנו. לכך גם נוסף הרצון להכיר מקומות ומתחמי בילוי חדשים בעיר לקראת החורף הממשמש ובא (כנאמר ב'משחקי הכס', Winter *is* coming), ולא פחות חשוב, לבלות ערב עם ידידתנו החדשה ש' - שחקנית, תסריטאית, עיתונאית ומדריכת טיולים בהתהוות, המרחיבה באורח חד-משמעי את ארסנל החברים המקומיים המוזכרים בבלוג. ש' נשואה לעיתונאי גרמני מקסים ובעל טעם מצוין ביין, אבל הוא נאלץ לצערו לוותר על האירוע לנוכח התחייבויות קודמות, ואנחנו הסתפקנו הפעם בש' עצמה - וכמובן, בתשעת הדגים-נחשים (דגנחשים?) שצפו עלינו מהבמה.

אבל עוד חזון למועד. ראשית היה עלינו להגיע למתחם שבו נערכה ההופעה, אי-שם בפרידריכסהיין - שכונה של בתי דירות קומוניסטיים, מפעלים שהוסבו למועדונים אנרכיסטיים וישראלים שהתמקמו כאן כי זה החלק של ברלין שהכי מזכיר את תל אביב. קבענו עם ש' ליד תחנת וארשאואר שטראסה (שאולי נקראת ככה בגלל ששטחה גדול מזה של העיר ורשה כולה), אבל גודלה של התחנה, שלטים דו-צדדיים והמוני האנשים שמשום מה מילאו את הרחוב היקשו עלינו להיפגש (עם זאת, ש' היתה מרוצה כשהתברר שהקושי לא נגרם מחוש הכיוון הבעייתי שלה, כי אם מגורמים אובייקטיביים לחלוטין).

בכל מקרה, נפגשנו בשמחה גדולה ושמנו פעמינו למועדון. למרבה השמחה, גם בברלין מתחילות הופעות חיות בשעה שאין שום קשר בינה לבין השעה הרשומה על ההזמנה, כך שלמרות האיחור הגענו בין הראשונים ("כיאה לחנונים שכמותנו", סיכמה ש') ומצאנו את עצמנו כמעט לבד בחלל הענקי שבו היתה צפויה להתקיים ההופעה. אותו חלל, אגב, היה בערך השלישי בסדרה של חללים הולכים וגדלים, שכל אחד מהם היה בולע בשמחה מועדון בינוני בחיפה. שטח לא חסר בפרידריכסהיין.

את הזמן שנותר עד ההופעה מילאנו בשיחה ערה על הנעשה בברלין ובישראל, ובניסיון להעריך כמה מבאי האירוע (לא נותרנו לבד לזמן רב) הם ישראלים וכמה גרמנים. זאת משום שהחבר'ה מירושלים לא עמדו להופיע לבדם, אלא יחד עם להקה מקומית בשם Ohrbooten, שהמוסיקה שלה מתוארת את המוסיקה שלה כשילוב של רגאיי, ראגה והיפ-הופ אלטרנטיבי. התשובה לשאלה, אגב, התגלתה מאוחר יותר, כשהדגנחש ביקשו מכל מי שמבין עברית להרים ידיים ונענו על-ידי כ-40 או 50 אחוזים מהמשתתפים. במקביל הלכה הרחבה והצטופפה, וכשההופעה החלה היה כבר האולם צפוף למדי (אם כי, הודות לממדיו האימתניים, היו בו מספיק אזורים לא-מאוכלסים למניעת קלאסטרופוביה).

יש לציין שאני מעולם לא הייתי מעריץ נלהב של הדג נחש, פרט אולי ללהיטם הגדול 'גבי ודבי', שנהגתי לצטט לאסנת בכל הזדמנות ('הופ! נחתנו בבאזל'). לקראת ההופעה השבעתי את עצמי להתכונן על ידי האזנה לשירים באינטרנט, אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד - הימים הראשונים בגרמניה התאפיינו גם באינטרנט מקרטע וגם בהמון עבודה בסקציית הטיולים, מה ששם לאל את רצוני לבוא מוכן. למרבה המזל, זה לא היה נורא: את רוב השירים בהופעה היכרתי מהרדיו (ומבמות ההפגנות), ואלה שלא היו מאוד קליטים.

הדג נחש עלו ראשונים (עניין משמח למדי) ותוך שתי שניות הקפיצו את כולם על הרגליים. ההרכב היה מרשים: לא פחות מתשעה, כולל נגני חצוצרה ומשהו שנשמע כמו סקסופון עם דיסטורשן. אני חושב שרק בהופעה הזו הבנתי סוף סוף מה יכול להיות אמנותי בהיפהופ; הדרך שבה הטקסטים והמלודיות עברו בין חברי הלהקה היתה וירטואוזיה לשמה, והקריצות למנגינות מוכרות גירו היטב את הזיכרון המוזיקלי. אבל מעל הכל, התקשורת עם הקהל היתה נהדרת, וכשהדג נחש קראו לכולם ל-זוז-זוז, הקהל הישראלי-גרמני קפץ כאיש אחד בקצב שאיים למוטט את רצפת המועדון אל תוך הביצה שמתחת לברלין.

בשלב מסוים הזמינו הישראלים את הלהקה הגרמנית אל הבמה וכולם ביצעו במשותף קטע שהיה כנראה מיקס בין שירים של שתיהן, ואז שלחו אותנו להפסקה. מפוצצי אדרנלין כרימון, ניווטנו אל הגינה הפתוחה של המועדון, שהזכירה לי יותר מכל את הגג של מועדון 'החורבה' בחיפה, שם ביליתי אי-אילו לילות קסומים לפני עשר שנים ויותר. שם התיישבנו לשיחה כיפית עם ש', שהיתה כל-כך מרתקת עד שדי החמצנו את העובדה שחלקו השני של המופע החל, וחזרנו אל האולם כש'אורבוטן' (סירות משוטים?) היו כבר באמצע. די מהר התברר שפרט לסולן כריזמטי עם יכולת קולית מרשימה, הגרמנים לא הציבו תחרות לדגנחשים כמעט באף קטגוריה. בנוסף למחסום השפה, הם גם היו הרבה פחות יצירתיים בהרכב הכלי, וכל השירים שלהם נשמעו דומים זה לזה. השיא היחיד נרשם כאשר אחד השירים ציטט משפט מוזיקלי מרייג' אגיינסט דה משין והחזיר אותי (שוב) לימי החורבה העליזים. אחרי כמה שירים ויתרתי על כל ניסיון לפענח את המלים (פרט לשיר אחד ששורת המחץ שלו היתה Feuer, feuer  - אש, אש) ואחרי עוד אחד פשוט פרשנו שוב אל הגינה הנחמדה בתחושת עליונות של היפהופנו על זה של הגויים.

כשהקהל החל לזרום החוצה, ליווינו את ש' לתחנת הטראם שלה ויצאנו ברכבת התחתית (שפועלת בסופי השבוע כל הלילה) אל ביתנו, קצת מאוכזבים (או לפחות אני) מזה שהדגנחש ויתרו להפעם על גבי, דבי והמג'יק סטיק, אבל בסך הכל גאים ומרוצים. אני ניסיתי לחשב מתי בפעם האחרונה הייתי בהופעה חיה והאם זה היה כשהתאומים עדיין עמדו על תילם או לא, אבל לפחות נראה שאנחנו עדיין יכולים ליהנות מאחת כזו (גם אם הווליום היה ברגעים מסוימים קצת יותר מדי על האוזניים, וכוס מים קטנה בשניים וחצי אירו זו בפירוש גניבה). בפעם הבאה אולי ננסה גם משהו קצת פחות ציוני.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/9/2011 14:27, ושייך לקטגוריות סטיות אישיות, אופטימי, בשבילנו זו אירופה אירופה
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של contrite ב-27/9/2011 17:36

---