אופרה אחרת

כמי שנשוי לזמרת אופרה יצא לי ב-12 השנה האחרונות ללמוד לא מעט על התחום, ולצפות בלא מעט אופרות, הן בהופעה חיה והן בווידיאו. אחד העניינים שהתמודדתי אתו היה הדימוי (המאוד מקובל) של אופרה כצורת אמנות שמרנית, משעממת, לא מרגשת. התמונה שהיתה לי בראש (ואני מניח שגם לאחרים) היא של זמרים שעומדים ושרים, בלי לעשות דבר פרט לכך (או מקסימום כמה תנועות מוגזמות כדי לצאת ידי חובה). לכך יש להוסיף את העובדה שבאופרות רבות העלילה לא רק ידועה מראש אלא גם מופרכת, קיטשית ו/או עוסקת בעלילות אדונים ומשרתים שלא ברור מה הרלוונטיות שלהן לשנות האלפיים; את זה שהשירה מתבצעת בשפה זרה ובטכניקות שלפחות בחלקן זרות מאוד לקול האנושי הטבעי (אותם סלסולים מהירים המכונים 'קולרטורות'); ואת החזרה המייגעת על אותם טקסטים (לפחות אצל מוצרט) באופן שנועד להפגין את יכולתו המוסיקלית של המלחין ולאו דווקא לקדם את העלילה.

כל הבעיות האלה מרחיקות את האופרה מאוזניו של הקהל הרחב (בעיקר הצעיר), גם זה שנוהר לתיאטרון ולמחזות זמר.

במאי האופרה והמנצחים מודעים לכך כמובן, ולכן מנסים בדרכים שונות לקרב את האופרה לקהלים חדשים. במהלך השנים שהלכתי לאופרות ראיתי כל מיני 'ניסויים' מהסוג הזה, מוצלחים יותר ופחות. השיטה המעצבנת ביותר בעיני, ומשום מה זו שנקטה יותר מכל האופרה הישראלית, היא לעשות 'מודרניזציה' של הסיפור על ידי העברה שלו לימינו-אנו [תפאורה, תלבושות וכיו"ב], מבלי לשנות בעצם שום דבר אחר. מה לעשות, קיומו של מכשיר פקס של הבמה לא הופך אופרה למודרנית. שיטה אחרת היא לקצץ את החלקים ה'אופראיים' למינימום, וליצור מעין מיקס של אופרה, תיאטרון ואלמנטים אחרים - שיטה שנקטה הפקה עצמאית בהמבורג, שבה השתתפה אסנת בתפקיד מדיאה באביב האחרון. במקרה כזה צריך להיזהר שלא יווצר מיש-מש של סגנונות, שהאופרה משחקת בו תפקיד של סרח עודף ואולי היה עדיף בלעדיה.

בשבועות האחרונים יצא לי לחוות שני פתרונות מעניינים לדילמה הזו, בשתי הפקות שונות בתכלית, כאן בברלין. לראשונה הגענו דרך ידידה שבכלל גרה בהמבורג ובאה לברלין לראות ידיד שלה מנגן - ושכנעה אותנו לבוא גם. התיאור הראשוני לא נשמע מבטיח: המופע נקרא 'אופראפ' ותואר כשילוב של זמרי אופרה, ראפר ודיג'יי שאמורים ליצור ביחד. יתרה מזאת, כדי לצפות היינו צריכים להרחיק לוֶדינג - שכונה ענייה למדי בצפון ברלין, שבתקופת חיפוש הדירה פסלנו אותה מכל וכל כאזור מגורים. וֶדינג היא גם אחת השכונות שבהם מתרכזים המהגרים הטורקיים בעיר, אבל רק לאחר שהגענו לאירוע הבנו שהוא מתקיים במסגרת של איזה פסטיבל גרמני-טורקי, ושרוב המשתתפים בהפקה מקורם באותה ארץ-גשר בין אסיה לאירופה.

מזל שלא היו לנו זמן לפתח סטריאוטיפים, כי אם היינו, הם היו מתנפצים כבר עם פתיחת המופע. בקטע הראשון, שזכה לכינוי 'אוברטורה', הופיעו על הבמה שלושה נגנים מוכשרים - פסנתרנית, כנר וצ'לן - וביצעו מחרוזת מקסימה של מוטיבים מתוך אופרות מפורסמות, שהולחמו זה לזה בדרכם מעניינות ומקוריות. כבר בקטע הפותח שמנו לב לפסנתרנית, שהיתה לא רק צעירה ויפה באורח יוצא דופן אלא גם מוכשרת להפליא ומלאה באנרגיה תוססת, שבה הדביקה את כל מי שהיה אתה על הבמה.

המופע היה מורכב מכמה וכמה קטעים, אחדים מהם מתוך אופרות מפורסמות ואחרים מתוך אופרה חדשה שמוצגת (כך מתברר) החל מלפני שנתיים באופרה של נויקלן (בית האופרה הרביעי, והכי פחות 'ממסדי', בברלין). לא כל הקטעים היו באותה רמה - בהתחלה, למשל, שרה זמרת הסופרן אריה של מצו והטנור שר אריה של בריטון, בניסיון ליצור 'הזרה' (כך טענה התוכנייה) אבל לא בהצלחה מרובה - אבל דווקא השילוב המבהיל בין אופרה, די.ג'יי ורקדני ברייקדאנס התברר כמוצלח. באחד הקטעים הטובים ביותר נוצר דיאלוג בין הצלילים האלקטרוניים שהשמיעה הדי.ג'יי לבין הכלים הקלאסיים, שעקבו אחריהם. היה גם מרתק לשמוע את הקטעים מתוך האופרה החדשה, ששמה (כך מתברר) 'עיר הכלבים', ולפחות לפי מה שראינו עוסקת במאבקים בין חבורות-רחוב (של כלבים, כנראה) בברלין של היום.

כבר בהפסקה היינו סקרניים לדעת מיהו המלחין המבריק, שיצר את העיבודים המחברים בין הסגנונות השונים וגם אחראי לאופרה של הכלבים. השם הטורקי בתוכנייה לא גילה לנו הרבה, וכך יצא שרק אחרי מחיאות הכפייים גיליתי, על ידי עיון מעמיק יותר בתוכנייה, שהמלחין הוא בכלל מלחינה - ושזו אותה פסנתרנית צעירה ומלהיבה שמשכה את עינינו ואוזנינו מהשנייה הראשונה. גיגול מהיר בבית גילה שאותה פסנתרנית-מלחינה, כיום בשנות השלושים המוקדמות לחייה, הגיעה מטורקיה לברלין בגיל 11, לאחר שעמדה (בגיל צעיר זה) בבחינות הכניסה לבית הספר הגבוה למוסיקה בברלין במגמת הלחנה וניצוח. כיום היא משמשת מזה כחמש שנים מלחינת הבית בבית האופרה של נויקלן. רשמנו ביומן לעקוב אחריה.

שבועיים אחר-כך, גם הפעם בעקבות חברים ומבקרים בעיר, מצאנו את עצמנו שוב באופרה - אבל הפעם במקום קצת יותר 'ממוסד': הקומישה אופר, שם שקצת קשה לתרגם לעברית, כי פירושו לא בדיוק 'אופרה קומית' אלא יותר משהו כמו 'אופרה מוזרה' או 'אופרה יוצאת דופן'. בית האופרה הזה ידוע בבימוי יצירתי ובכך שאת כל האופרות מבצעים בו בגרמנית (שפת המדינה) ולא בשפת המקור. בניגוד גמור לאירוע של שבועיים קודם לכן, הפעם הציפיות היום בשמיים: שמענו כה רבות על הקומישה אופר, עד שכבר ממש פחדנו מניפוץ המיתוס. מה גם שהאופרה שהלכנו אליה - 'ריגולטו' של ורדי - נחשבת קלאסית-עד-כדי-קיטש, ונשאלת השאלה איך עוד אפשר לחדש בה.

הרשו לי להרגיע אתכם - לא חזרנו הביתה עם שברי מיתוס בתיק. קשה לי לשים את האצבע על מה בדיוק הלהיב אותי: אולי זו היתה הבכחנליה הפרועה על הבמה, שהקשתה עליה להתיק את העיניים מהמתרחש שם פאילו לרגע כדי לקרוא את הכתוביות [1]; אולי הבימוי החצוף והאכזרי, שהדגיש את העובדה שריגולטו, מי שאמור להיות הגיבור הטראגי של האופרה, הוא בעצם אדם די מאוס שבאיזשהו מקום מגיעות לו כל הצרות שנופלות עליו; או שאולי זו העובדה שהבריטון ששיחק את ריגולטו הפגין נוכחות ורגש בכל רגע (גם כשהיה חבוי מאחורי ראש ענק וקרינולינה), עד הסוף הטרגי (או במלים אחרות, משהו שחסר הרבה באופרה - זה שרוב הזמרים על הבמה גם ידעו ממש לשחק). ההפקה, אמנם, לא היתה מושלמת (התזמורת לא הלהיבה והזמרת שביצעה את ג'ילדה צריכה כנראה לקחת שיעורי משחק מחבריה לקאסט) אבל, בניגוד להרבה הפקות אופרה בכל מיני מקומות מכובדים, הצליחה למצות מהסיפור המיושן (על בתולין, כבוד ונקמה) את תמצית הרגשות האנושיים שוֶרדי מצא בו לפני מאה וחמישים שנה (לוודא).

 

 

אגב, כשאני כותב 'כל מיני מקומות מכובדים', כוונתי בין השאר לאופרה המובילה בברלין - השטאטסאופר אונטר דן לינדן, שם ברנבוים מכהן כמנהל מוזיקלי.  זאת מכיוון ששם צפינו באופרה הראשונה שראינו בברלין - 'החטיפה מן ההרמון' של מוצרט - והתאכזבנו מאוד מהבימוי הסטטי וחסר ההשראה, שהתסכם באנשים העומדים ומפגינים מול הקהל את יכולתם לשיר יפה. האירוע היה כה משמים עד שבאמת מיותר להכביר עליו מלים, ועדיף להתעודד משתי הדוגמאות האחרונות שחווינו, ושמוכחות שיש - למרות הכל - אופרה אחרת.

 

 [1] בניגוד לאופרה בארץ, הכתוביות לא הוקרנו על ריבוע בחלק העליון של המסך, אלא הופיעו על גב הכיסא שלפניך, מה שאיפשר לבחור את שפת הכתוביות (גרמנית, אנגלית, צרפתית או טורקית).

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/10/2011 19:16, ושייך לקטגוריות אמנות, בשבילנו זו אירופה אירופה, סטיות אישיות, תמונות
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של אסנת ב-1/11/2011 10:23

---