צרות של עשירים? (אסנת)
לפני הנסיעה לגרליץ עשינו חזרה על מחזור שירים של פרוקופייב (אנה אחמטובה, אופוס 27) יונה, המלווה שלי, אני וירון ורונן היה שם גם והקשיב. הוא מאד התרגש ונהנה וירון אמר לי שלדעתו זה מוכן, אבל אני יכולתי רק למלמל משהו כמו "אהמ... לא משהו". קשה לי להיות מרוצה מהתוצאות, גם כשמדובר בעבודה רצינית ומאומצת וגם כשיש פידבק חיובי רב. רונן היה מתוסכל "את תמיד מתלוננת" הוא אמר לי, וירון הרגיע אותו: "מה עושה פרה? מו. מה עושה אסנת? מתלוננת." אין ספק שהוא צודק.
מיד כשהגענו לגרליץ, בתום נסיעה מתישה של שבע שעות וחצי, היה ברור שרמת האירוח שלנו שם עולה על כל הציפיות שיכולנו להעלות על דעתנו. סוויטה יפיפיה המשקיפה לכיכר מרכזית, 50 צעדים מאולם הקונצרטים, מקום מרווח, מיטת אפיריון, מקלחת רחבת ידיים מרוצפת שיש. אין מה לומר. לקח לי ארבע דקות להתרגל לרמה - זה בא לי מאד בקלות - להתרווח ולהתחיל להנות. גם כשעובדים קשה בתנאים האלה, זה מרגיש כמו פינוק. היו חזרות לא מעטות אבל גם כל הזמן ראיתי מולי את משתתפי הפסטיבל האחרים, שרבים מהם עבדו קשה ממני בהרבה. הדבר הכי קשה להתמודד איתו היתה התאורה. זרקור עצום לתוך העיניים, ששורף ומבשל למידת too well done את הפנים, החזה, ואיך לא, את הגרון. האימונים עזרו לי לא להיות מופתעת מזה בקונצרט עצמו אבל את ייבוש הגרון הפעם כנראה לא היתה דרך למנוע. אני לא כ"כ אוהבת ללגום מים על הבמה. גם תמיד קיים הסיכון שהם יישפכו וגם הם נתקעים לי בגרון ובזמן השירה אני נאבקת לסלקם משם.
לקראת יום הקונצרט התפתחה אצלי תחושת מיאוס מהתפנוקים. ואיתה רגשות אשם, ואיתם רגשות נחיתות. קל לראות איך אני שוב מסבכת את עצמי... די, נמאס לי מהשחיתות של ארוחת בוקר של שעה כל יום, חשבתי על משכבי בלילה, קמתי בבוקר ומיהרתי אל חדר האוכל, להתעורר עם איזה פאטה כבד ליד המיץ והקפה הטרי. די עם מתקפת החלבונים על הגוף שלוש פעמים ביום, מספיק שתיים, היתה מעיקה איזו מחשבה על חזי, ומייד בצאתי מהחזרה יצאנו לשיטוטים בעיר בחיפוש אחר העוגה המושלמת לתאוותיי. המיטה היתה נוחה מדי, מזג האוויר היה מושלם מדי, היה לי קל מדי להרשים את הקולגות בשירה שלי, וקל מדי לכבוש את לבבות כל המעורבים בדבר. כולם חיבבו אותי ורחשו לי כבוד. אני מצטערת עד מאד לדווח שלקחתי את זה קשה. רונן בחמידותו האינסופית מצא לי כל העת צידוקים חכמים "את עובדת מאד קשה בסה"כ". מכעיס.
כמובן שככל זמרת מקצועית תפסתי את עצמי בידיים ושמרתי על קור רוח ואיפוק עד לאחר הקונצרט. ואז קרה משהו מוזר. שרתי בתחילה מחזור שירים של ויקטור אולמן, שחי בטרזין ומאיסורה של המוזיקה הנפלאה שלו נגזרה מהות הפסטיבל כולו. אמנם הזרקור החזיר מאבק, אבל מצאתי את עצמי לא נותנת לו להפריע לקהל להבין אותי ונתתי את עצמי. הלוואי שהייתי יכולה להיות יותר משוחררת ולא להתעסק בכלל בשטויות שחדרו למחשבותיי מידי פעם, כמו "מה לעזאזל הטקסט בשורה הבאה" או "מאיפה אני אקריץ צליל דקיק ויפיפה עכשיו מתוך המדבר שיש לי בגרון" אבל באמת שאני עומדת בכבוד מאחורי מה שעשיתי. התחושה אחרי שהתיישבתי במקומי לא הותירה עוד מקום לספק. הקהל המשיך למחוא כפיים בהתלהבות זמן רב אחרי שכבר ישבתי. זה היה נהדר. לא קמתי להשתחוות בשנית מתוך צניעות גרידא ואני שמחה על כך. בחלק השני של הקונצרט שרתי את פרוקופייב, וזה הצליח לי יותר מאשר בכל החזרות. הייתי מבסוטית. לאחר מכן היה לי זמן לשבת בנחת ולבחון את הקהל אבל גם את עצמי, שלפתע תחושה זרה מילאה אותי. הרגשתי שלמה איכשהו. אני לוקחת את הסיכון של להישמע נדושה, אבל בשבילי זה הכל חוץ מנדוש, כי זו פעם ראשונה שזה קורה לי בצורה כזאת. מוזר.
יום אחרי הקונצרט סיפרתי להוריי לפרטי פרטים את חוויותיי בקונצרט, עד כדי הסברים פרשניים ותאוריות של ניתוח רגשותיי מהטקסטים... לאחר השיחה איתם החלו להתגנב לתודעה כל אותן רתיעות שלא נתתי עליהן דין וחשבון לפני הקונצרט, כדי לא לערער את ההופעה. הרתיעות והשאלות עדיין עומדות על תילן ואין לי מענה עבורן.
באיזו יוהרה אני מרשה לעצמי לטעון שאני, מחיי הנוחים ומאינספור התפנוקים וממשפחתי התומכת ומכל התקוות שיש לי לעתיד, מסוגלת להבין לליבו ועוד "לתת פרשנות" לעבודתו, של ויקטור אולמן המסכן שחי חיים שלעולם לא אוכל לדמיין לעצמי את מידת מרירותם ועצבונם?
מה גורם לי לחשוב ולהאמין שמה שנידמה לי שעשיתי על הבמה וכל הרגשות אותם דימיתי להעביר באמת עשיתי והעברתי? אולי זו רק תחושת גדלות עיוורת?
ובאיזו זכות, אבל באמת, אני עוד מטילה ספק במה שקורה ו"מתלוננת"?


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 18/9/2006 16:07, ושייך לקטגוריות אסנת
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של ענתא ב-20/9/2006 12:51

---