הנקודה היהודית
(על העניין הזה רציתי לכתוב כבר זמן מה, ותמיד היו עניינים אחרים לעסוק בהם, אז איכשהו זה יוצא שזה דווקא בערב יום כיפור, ולא בכוונה. אבל אם כבר, זה מתאים)

כשהחלטנו שאנחנו עוברים לגרמניה, אחד הנושאים שחזר בשיחות עם כל מיני אנשים - קרובים ורחוקים - הוא איך אנחנו, כזוג יהודים-ישראלים, מרגישים עם לעבור לגור בגרמניה דווקא. זה היה בולט בעיקר על רקע העובדה שאנחנו כמעט ולא התייחסנו לנושא; מבחינתנו היתה הרבה התרגשות מהמעבר לארץ חדשה, ולמקום חדש, אבל לא חשבנו דווקא על 'הנקודה היהודית'. לעומת זאת, חברים שונים ומשונים טרחו לציין בפנינו את ההתנגדויות שלהם, כיהודים, לגרמניה ולגרמנים, להזהיר אותה מהאנטישמיות הגואה, ולהעלות את התהיה איך נוכל לקרוא למקום הזה 'בית'.
עכשיו, כשאנחנו כאן כבר חודש וקצת, שהיו קשים הרבה יותר ממה שחשבתי שיהיו, הרהרתי קצת בדברים האלו. אין ספק שמבחינה מסוימת, פעם אחר פעם נתקלתי בתחושה שקשה לי להתייחס למקום בתור בית, אם בשל ההתנהגויות המשונות של הגרמנים ואם בשל היצמדותם לשפה שלהם והתחושה שאני רחוק מלתפקד בה (ובמקביל גם קראתי מחדש את הספר הנפלא "רביעיית רוזנדורף", ותהיתי אם אי פעם אוכל לסגל לעצמי את הגרמנית כשפת כתיבה או שכמו הסופר אגון לוונטל המתואר שם תמיד אשאר כותב בלשון זרה ללשון המקום בו אני חי). אבל האלמנט האחר במשוואה, אותה 'נקודה יהודית', לא הופיעה כלל, ולמעשה כמעט שנשתכחה ממני לגמרי.
אולי זו העובדה שזארברוקן היא עיר בינונית עד קטנה ולא מרכז עירוני, אבל אני חייב לציין שהדבר הקרוב ביותר לאנטישמיות שנתקלנו בו הוא נימת פליאה עצומה שהשתלטה על קולו של גרמני מבוגר וחצי עיוור שהראה לנו בית להשכרה כשאמרנו שאנחנו מישראל והוא הגיב ב"אה! זי זינט יודן!" כשהוא מאריך את השורוק עד כמה שאפשר. באוכלוסייה הערבית של גרמניה דווקא נתקלנו לא מעט, ואף פיתחנו סוג של יחסי ידידות עם בעל מרכז האינטרנט הטורקי ועם מוכר הזיתים האיראני. אבל גם מהם לא חשנו עוינות, אולי רק - כפי שתיארה זאת אסנת - את העובדה ש"כאן הם מתנהגים בחופשיות ממש כמונו" (עובדה שבמחשבה שנייה אומרת בעיקר דברים רעים על החברה הישראלית).
העיסוק היחיד בזהות היהודית מאז שאנחנו כאן הגיע דווקא מהכיוון ההפוך, ממקור בלתי צפוי - ירון, המורה של אסנת, שלא היכרנו אותו כדתי במיוחד. תחילה הסתבר לנו במסעדות גרליץ שלפני כמה שנים הוא החליט לא לאכול חזיר מטעמי כשרות, ושהשנה הוא אף צם ביום כיפור. לא דברים מפתיעים, אבל בהחלט משהו לחשוב עליו כשהו מגיע מירון, אחד האנשים היותר חופשיים-במחשבתם שאני מכיר. וזה כמובן גרם לי לתהות, כי לא נראה שהדבר מגיע כהתנגדות לאיזושהיא אנטישמיות הרווחת פה (אנטי-מה?).
אז מה העניין? אני עוד לא פתרתי הכל, אבל באיזשהו מקום אני חושב שהיחס כאן ליהודים אינו של שנאה או תיעוב אלא של התעלמות; אחרי הכל, כאשר כל רבע שעה מצלצלים בכל רחבי השכונה פעמוני הכנסייה, תחושת הקהילה היא ברורה, והיהודים הם זיכרון ישן של משהו שהיה פעפ באירופה. ואיך אני מרגיש עם זה? שאלה פתוחה; נראה לאן הכל יתפתח בהמשך.

(ובלי קשר: קשת מרהיבה מהחלון מהווה עכשיו אקורד אחרון ליום הולדת חלומי שהיה לי, כולל טיול נהדר על חוף הזאאר עם פרחים, עצים, ברווזים וסירות משייטות, וארוחת פיקניק על ספסל הצופה לנהר, עם לחם צרפתי ממולא ברי ונקניק, וחצי בקבוק יין בורדו)שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 1/10/2006 17:47, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, מעברים 10-20-30
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של ענבל ב-8/10/2006 04:04

---