גאות
גשם יורד כבר יומיים. נהר הזאאר, שרק לפני יומיים ישבנו לידו ונהנינו, שוצף וקוצף כמעט עד לגובה השביל. אסנת אומרת שזה טוב: הגשם הרב מביא אדמת סחף בנהר, והיא היוצרת את הירוק הירוק הזה שממלא את העיניים. הגשם הבלתי פוסק, המלווה בקור ובצמצום האור למינימום, בשילוב עם העובדה ששום דבר לא מתקדם עם כל התסכולים מהפוסטים הקודמים (ושעוד תסכולים הופיעו היום, אל תשאלו), מביא אותי כמעט לסף שבירה. כאילו הגאות של הזאאר היא גאות של גלים עכורים שמאיימים להציף אותי, להחניק אותי בטריביאליות ולמנוע ממני את היכולת לעבוד, ליצור, להתפרנס, ובקיצור - לחיות. במילותיה של סוזן וגה,
I want to live as an honest man,
To get all I deserve and to give all I can
(והשורות האלו היא גם הסיבה שאני מבין למה אנשים רואים קסם מסוים בקומוניזם, שמהבחינה התיאורטית-פנטסטית מבטא בדיוק את השאיפה הזו).

---

אוקטובר שהחל הזכיר לי גם את אחד הסרטים האהובים עלי ביותר, "דוני דארקו". מי שלא ראה מתבקש להפסיק לקרוא ולחזור רק בקו המפריד הבא, וגם להשיג את הסרט ולצפות בו בהזדמנות ראשונה.

לאחרונה קראתי (באתר החביב "עין הדג") ניתוח מעניין לסרט. לפי הכותב, ד"ד הוא בעצם סרט נעורים בסיסי, העוסק בקשיים של דוני מול החברה הדורשת ממנו להתבגר. כל המהלך הפילוסופי, לגבי האפשרות של מסע בזמן, בעצם קשור לרצונו של דוני לעצור את הזמן ולא לגדול, להימנע מכך שבלי קשר לכלום, החל מגיל 18 הוא ייחשב בוגר ואין לו מה לעשות בעניין הזה. אך בניגוד לסרטי נעורים מרירים-מתוקים אחרים, שבסופם התהליך נכשל ונאמר לנו שהדמות חייבת למצוא את דרכה להתגבר ולהתבגר, הרי שדוני בוחר להישאר ילד לנצח, במהלך ההקרבה העצמית ההירואי שלו, ולמנוע מהזמן לנוע (בשבילו).

הבחירה החתרנית הזאת מרתקת אותי. בתור מי שנגרר בעל כורחו כמעט לכל שלב של ההתבגרות, הכורח הזה לקבל על עצמנו יותר ויותר את העולם לא רק שלא נראה לי טבעי, אלא שפעמים רבות נראה לי בלתי אפשרי. הרעיון 'לעצור את הזמן' תמיד קסם לי, ואפילו העיסוק במוות מדומין שהיה עוצר עכשיו את הזמן אינו זר. תמיד ראיתי את זה כמקום של חולשה, כמקום של אי-התאמה שלי לעולם, אבל בד"ד זהו מקום של חוזק, מקום שבו 'הרס הוא סוג של יצירה', וזו אולי התחושה שאני לוקח אתי כשהעולם מציף אותי - שמתוך הגאות, בנשימה האחרונה, אני באמת חי.

---

מסתבר שאני גם לא היחיד שתודעת המוות נמצאת בנשמתו בכל רגע, מוכנה לצאת לאוויר אחרי שניים-שלושה תסכולים. אריברט ריימאן, מלחין מודרני, הוא כנראה אחי לצרה; בעטיפת דיסק השירים שהלחין, שכולל טקסטים של פלאת', צלאן וג'יימס ג'ויס, מסופר על הבחירה החוזרת ונשנית שלו בשירים שחוויות המוות נשזרת בהם בחוויות יומיומיות לחלוטין (אצל ג'ויס בסתם לילה מכוכב, שהופך בדמיונו לקתדרלה שלמה), ועל הדרך שבה הלחן מנסה למצות את הנואשות הזאת שנמצאת בתחושת החרדה הקיומית, החרדה הקמאית שהגאות תציף אותך ותיקח את זהותך ואת כל מה שהיית. החוויה הזאת שאפשר לנצח ע"י היאחזות במשהו אחד ופחד תמידי שייהרס; אבל אפשר גם ללכת אתה אל אדמות הסחף שמעבר.

מה דעתכם?

(ודרך אגב - זה שאין תגובות לפוסט הקודם זה אומר שלא בא לכם לקרוא שירים, שאתם כבר לא אוהבים אותי, או שסתם כולם נשטפו בפרץ עבודה של פוסט-יום-כיפור?)
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/10/2006 19:40, ושייך לקטגוריות סיפרותי, אמנות
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של ענבל ב-8/10/2006 04:18

---