רשומה מקושרת
אתמול הלכנו לתערוכה של הצייר הגרמני-שווייצרי פאול קלֶה (כן, ככה הוגים את שמו, ולא 'קלי' או 'קליי' כפי שכותבים לפעמים בטעות) במוזיאון האמנות בזארברוקן. קלה חי בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, וצייר בעיקר נופים ומבנים אדריכליים, אבל תוך פירוק הולך ומתמשך שלהם למרכיבים הבסיסיים ביותר שלהם, צורות גיאומטריות וצבעים. חלק מהציורים שלו נראים כמו ציורי ילדים, למשל זה, ואילו אחרים הם מלאכת-מחשבת של מבנים גיאומטריים מדויקים (אם כי את היפים ביותר שראינו לא מצאתי ברשת).
לתערוכה הלכתי מתוך עניין מיוחד, בגלל שלפני מספר ימים התגלגל לידי מאמרה של סוזן זונטאג, נגד פרשנות, העוסק בדרך בו עלינו לחוות אמנות. בקיצור נמרץ (החוטא למאמר, ולכן עדיף פשוט שתקראו), זונטאג טוענת כי כל נסיון לעסוק ב"מסר" של היצירה, או ב"תוכן" שלה, הוא למעשה פעולה של פרשנות, המסרסת את האמנות בכך שהיא מציבה משהו אחר *במקום* החוויה האמנותית עצמה. כחלופה, היא מציעה להתייחס לחוויה האומנתית כמכלול, שאין בו הפרדה בין צורה לתוכן, ואם בכלל לומר משהו - לומר אותו על הדרך שבה משתמש האמן בצורה (או מאתגר את גבולות הצורה). מנקודת המבט הזו ניסיתי להסתכל על יצירותיו של קלה מבלי להפעיל עליהם פרשנות או שיפוט, אלא כדי לבחון את ההתייחסות שלו לצורות האמנותיות בהם השתמש.
למזלי, קלה עצמו היה כנראה חותם על המאמר של זונטאג, שכן הוא התעמק שוב ושוב בפירוק מראות שונים ומשונים לרכיביהם הארכיטקטוניים הבסיסיים ובנסיון ליצור נופים ותמונות תוך שימוש באמצעים מינימליים, למשל כאן (נא להביט טוב בתמונה). יתר על כן, אוצר התערוכה חשב כנראה גם הוא כמונו, וכלל בה כמה וכמה סקיצות מוקדמות של קלה, ציורים על מפיות נייר וציורים מגיל צעיר מאוד, שאפשרו לעקוב אחר התהליך שבו חזר שוב ושוב האמן לצורות הבסיסיות, לילד ש"לא יודע לצייר", על מנת לפתח בעצמו יכולת הפשטה חדשה. כשעברנו כך את התהליך יחד אתו, החוויה היתה רוחנית ועמוקה, גם אם מבחינת הפרשנות היא נגעה רק בפני השטח - מה רואים כאן, איך הוא עשה את זה.
ואז נזכרתי בדיון ארוך שאני מנהל בימים האחרונים באתר "האייל הקורא" על דת ורוחניות. המאמר עצמו לא חדשני במיוחד, אבל כמה דיונים שהתעוררו בתגובות היו בעיני מרתקים, ואתם מוזמנים לעבור עליהם, אם יש לכם הרבה זמן (כלומר - לא אם אתם צריכים להכין לוגואים לבצלאל או להתכונן למצעד הגאווה). בכל מקרה, בדיון שם הועלתה השאלה האם יש בדת חוויה שלא ניתן להגיע אליה באמצעים חילוניים, ואני (רודי וגנר באותו דיון) ניסיתי להעלות מקרים שבהם אני כחילוני מרגיש שהגעתי לאותם גבהים (ו/או עומקים) שמתוארים שם כחוויות דתיות בלבד. איכשהו התברר לי שפרט להתפעמות בפני הטבע, כל החוויות שהעליתי שם קשורות לאמנות; ובכל אחד מהמקרים, ללא כל פעולה של פרשנות. במלים אחרות, יש משהו דתי בהתמסרות הזאת לחוויה אמנותית 'כמו שהיא', מבלי לכפות עליה לשאת 'מסר' כלשהו, ואותו משהו מנוגד, כנראה, לתפיסה רציונלית מלאה של המציאות.

---

פילוסופיה בצד, היה משהו כל-כך כיף בללכת בקור (ארבע-חמש מעלות), על מעילינו, כפפותינו ונעלינו החדשות למוזיאון המחומם, להשאיר הכל בגרדרובה, להסתובב באולם השקט, על הנופים הגיאומטריים אך הלא-ממש-מסודרים של קלה, ולחזור אחר-כך אל העיר הלילית, ללכת לאורך הזאר ולראות כל חמישים מטר עוד משחק של אור וחושך שקלה היה עושה ממנו מטעמים.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 4/11/2006 15:38, ושייך לקטגוריות אמנות, בשבילנו זו אירופה אירופה
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של efraim ב-7/11/2006 22:34

---