זוהי העונה
אי שם בימי הקיץ העליזים, כשאסנת תהתה באוזני ירון איך נעבור את החורף, הוא הציע לה 'טריק'. שימי לב, הוא אמר, שתקופת החורף הקשה באמת (ינואר-פברואר) היא בזמן שבו היום מתארך ולא מתקצר, כך שגם בזמנים הכי קרים, אפשר להתעודד מכך שבכל יום יש יותר אור מאשר בקודמו.
המממ, חשבתי לעצמי לפני מספר שבועות, כשהטמפרטורה ירדה לראשונה (ובפעם האחרונה בינתיים) מתחת לאפס, ה'טריק' הזה לא ממש עובד לתקופה הנוכחית, נובמבר-דצמבר, שבה לא רק שקר אלא שכל יום קצר יותר מקודמו. איך, תהיתי לעצמי, נשמרים מכניסה לדיכאון במצב הזה?
ואז יצאתי לעיר בערב חשוך וקר, ומכל פינה הבהיקו מולי אורות, צבעים, קישוטים ועצי אשוח מצועצעים. א-הא! קלטתי! זה העניין עם כריסטמס הזה, ועם כל הספירה לאחור אליו, שנמשכת איזה חודש וחצי, ומשתלטת על כל פינה ב'קארשטאט' ועל כל פאב זניח ברחוב מיינצר. בזמן הכי קשה, כשכל יום רק מתקצר, נמלכו החכמים בנפשם והכריזו על חג שכולו אור. כמובן, לא רק הנוצרים במתוחכמים, שהרי מהו חנוכה שלנו אם לא אותו רעיון בדיוק (כמובן שבארץ זה בדרך כלל מביא אנשים להדליק נרות ולאכול סופגניות כששרב בחוץ, אבל זה אשמת הציונים שהתיישבו בארץ חסרת-חורף בעליל). ולמעשה, אם נודה על האמת, מדובר אחרי הכל בשתי גרסאות של החג הפגאני המקורי, שחל בדיוק ביום הקצר ביותר, ה-21 בדצמבר, ונועד בדיוק למטרה שאני משתמש בו עכשיו - לחמם את הלב כשבחוץ קר ועצוב.
במלים אחרות:

חגים שמחים!
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 22/11/2006 23:27, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של מסק_ ב-23/11/2006 20:36

---