השואה היתה - המשך
(לחלק הראשון)

שירלי קמה בבוקר ובחנה, כרגיל, את המראה. מבטה התמקד בירכיים העבות הבוקעות מתוך התחתונים. למזלה, לבשה את חולצת הפיג'מה ולא ראתה את הבטן, אבל זה הספיק. בהינד עפעף ערך המוח השוואה מהירה בין רגליה השמנמנות להתמונות הקלאסיות של ניצולי המחנות, והגיע למסקנה ברורה ומטופשת. היא אמנם לא ביטאה אותה לעצמה כשעמדה מול המראה, אבל כשפשטה את החולצה כדי ללבוש חזייה חדשה כבר לא יכלה לעצור בעצמה, ונאלצה לומר בקול רם את המשפט חסר התוחלת שעלה בה קודם:

"את לא מספיק רזה לשחק במחזה על השואה."

שירלי לבשה את החזייה והביטה במראה בשביעות רצון. משנאמר בקול רם היה הטמטום במשפט ברור כשמש: הרי שירלי מעולם לא שיחקה במחזה, לא היתה כלל במגמת תיאטרון, לא התעניינה מעולם בתיאטרון ובכל מקרה לא התכוונה לגשת לאודיציות למחזה. ובכלל, הרי ברור שכל שחקנית, ולו הרזה ביותר, לא תיראה כמו היהודים במחנות, שחיו בתת-תזונה נוראה, ואין להעלות על הדעת שאיזה במאי, בהוליווד או באורט קרית-ביאליק, ידרוש מהשחקנית הראשית בדרמת השואה שלו להיראות באמת כמו מוזלמנית מהמחנות. הרי זו התעללות, וממילא הקהל לא יבוא, כי הקהל רוצה אסתטיקה, ואסתטי פירושו רזה, אבל לא רזה מדי. ושירלי אמנם לא ממש רזה כמו שטעם הקהל מכתיב, אבל זו בסך הכל הצגה של תיכון, לא הפקה של מיליארדי דולרים שצריך להרוויח חזרה מקוני הכרטיסים בעולם כולו. איך שלא תסתכלו, זה רעיון מטומטם, חשבה שירלי כשהידקה את החצאית סביב החולצה, אבל כשהביטה במראה נפלטה ממנה בכל זאת אנחת רווחה על ששוב אינה רואה את גופה העירום המהלך עליה אימים, גוף שנדמה כשייך לעולם חלופי, שבו הנאצים ימ"ש פיטמו את היהודים במחנות בכל טוב על מנת לבצע בהם ניסויים מדעיים מחרידים ובסופו של דבר אכלו אותם איבר-איבר כמעדן קולינרי. בעולם חלופי שכזה, אם בכלל אפשר להעלות על הדעת את קיומו, היתה כמובן שירלי בחירה טבעית לשחק בסרט שואה, או במחזה, בתנאי כמובן שהיתה יודעת לשחק, ומעוניינת, ומוכנה לשכב עם המפיק בדרך למעלה.
היא חייכה במבוכה כשעלתה בה המחשבה הזאת, ולו בגלל ששהתנסות שלה בתחום היתה רחבה אבל לא עמוקה, ושעוד לא ממש יצא לה ללכת עם זה עד הסוף, כמו שאומרים, וזאת בניגוד למשל לתמר, שנוסעת אתה באותו אוטובוס לבית הספר וחושבת שהן חברות, וכבר מדצמבר היא לא בתולה ויש לה רק דברים טובים להגיד על גברים בכלל ועל הגבר שלה בפרט. אבל כשתמר התיישבה לידה באוטובוס למחרת יום השואה, לא חשבה שירלי על נסיונה המיני, אלא הרהרה שבאותו עולם תיאורטי עם הנאצים המפטמים היתה תמר צריכה להתחנן על ארבע לתפקיד בהצגה על השואה, כי היא כזאת רזה וגם ציצים אין לה, וחייכה לעצמה, ותמר שמחה מהחיוך הזה, כי תמיד חשבה ששירלי נורא 'כבדה' ולא זורמת, והנה היום כבר הבזיקו שני חיוכים על פניה המהורהרים, אחד כשעלתה לאוטובוס ועוד אחד כשהתיישבה, וזה סימן ששירלי מתחילה לקחת את החיים יותר בקלות, כלומר, בעיני תמר, סימן טוב.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/11/2006 23:21, ושייך לקטגוריות אמנות, סיפרותי
24 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של ענתא ב-30/11/2006 14:22

---