מרבה נכסים
"מרבה נכסים - מרבה דאגה", אומר פתגם ידוע, ואני נוטה להנהן. אמנם אני לא מהאנרכסיטים שרוצים לפרוש מחיי הקפיטליזם ולגור באיזו חבית איפשהו, ולא אתנגד אם ייפול עלי פתאום איזה מיליון דולר, אבל כדאי לשים לב שבפתגם הנודע לא מופיע כלל "כסף", אלא המושג הכללי יותר "נכסים", ושמיליון דולר זה אולי הרבה כסף, אבל זה בדיוק נכס אחד. לעומת זאת, כשמוציאים את אותו כסף כדי לקנות דירה, מכונת כביסה, מקרר, DVD, מדפסת, סורק, טלפון סלולרי, בלנדר וכל שאר הדברים שמארק רנטון מחליט לא לבחור בהם בתחילת "טריינספוטינג" (כי יש לו הרואין), אז מגיעים באמת למצב הנפוץ כל-כך של "מרבה נכסים", ושם בדיוק מתחילה הדאגה.
למה דאגה? כי כל מוצר, כל נכס, הוא לעולם לא סוף פסוק. צריך לדאוג לו לתחזוקה שוטפת (לנקות, להחליף ראש דיו, לקנות טבליות), לתקן אותו כשהוא מתקלקל (הרבה יותר מהר משזה נדמה) ולדאוג לשדרג אותו כשצריך, וכל התחזוקה הזו דורשת זמן, כסף, מחשבה ואנרגיה, שהיו יכולים להיות מופנים למטרות אחרות. הדבר נכון גם לנכסים שבמבט ראשון לא היינו באמת צריכים, והסתדרנו טוב בלעדיהם, אבל מרגע שהם מגיעים לבית, כל קלקול שלהם הוא כבר בבחינת אסון, ומחירו מבחינת האנרגיה הנפשית כבד. ובגךך שהקלקולים כל כך מתסכלים, מתפתחת דאגה מכל סימן קל שבקלים שעלול להעיד על צורך בתחזוקה - מהקולות המשונים שמשמיע הפריזר בלילה ועד מים שנשארים משום מה בתחתית מכונת הכביסה. כל דבר כזה, שעלול להיות הסימן הראשון לקריסה, מציב אותנו על קצות האצבעות, מרוטים מדאגה, ומחזיקים אצבעות שרק יעבור עוד יום שבו הנכסים שלנו לא ידרשו מאתנו להשקיע בהם עוד.
זאת אגב גם הסיבה שאני לא נהנה במיוחד לערוך קניות: איכשהו, in the back of my mind, אני יודע שבקנייה איני נפטר מדאגות, אלא לוקח אותם על עצמי. זו לא רק הוצאת הכסף, אלא גם התחושה שהחל מרגע זה יהיה עוד נכס אחד לדאוג לו, עוד דבר שיכול להתקלקל, לדרוש תחזוקה או סתם לא להתנהג כמו שרציתי. התוצאה היא שבקניה נמהל לחץ, בגלל הצורך לקנות משהו שלא יאכזב, שידרוש מינימום תחזוקה, שישרת אותנו שנים רבות בשתיקה. ובהתחשב בכך שקניות הן ממילא עבודה מעייפת, הכוללת גרירת רגליים ממקום למקום, חישוב מחירים וסדרה של השוואות שונות ומשונות, יוצא שאני ממש מעדיף להימנע מהן (שזה לא קל כשחיים עם בת זוג שנהנית מכך מאוד).

---

וכדי לא להישאר סתם בדיכאון, להלן פרט חשוב ביותר: השמש חזרה! לאחר שבוע שלם שבו לא הציצה אפילו מקרעי ענן, ולאחר שחזרתי בי מגאוותי והסכמתי עם עצמי שאכן הגיע לשמש להיות ברשימת הדברים החסרים ביותר, היא הואילה בטובה להציץ אתמול החוצה, והיום אפילו בילתה את כל היום בשמיים. שמש יקרה - מעתהלא אבגוד בך יותר. את חסרה לי, ואני מודה בכך, ויותר לא אקח אותך כמובן מאליו. טוב?
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/11/2006 02:48, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-30/11/2006 09:40

---