המשורר ואני
כל מיני אלמונימים שונים ומשונים עסוקים לאחרונה בהתייחסויות ציניות לבלוג, שמאשימות אותי בהתנשאות, בין השאר בגלל שהשתמשתי במילה "משורר" על מנת לתאר את עצמי בכותרת הבלוג. וזה, האמת, הזכיר לי ויכוח ישן-נושן בדיוק לגבי השאלה הזו - האם יש יומרה והתנשאות בהגדרת עצמך כ"משורר"?
הבעיה מתחילה בכך שבניגוד להגדרות כמו "עורך דין", "מהנדס בניין" או "נהג מונית", אין גוף חיצוני שמוסמך להכריז על אדם כ"משורר"; הרי אחרי בחינות הלשכה, אף אחד לא יתייחס להכרזתו של פלוני כי הוא עורך דין כהתיימרות או התנשאות. לעומת זאת, לגבי משוררים, סופרים ואמנים בכלל, זה הרבה יותר מסובך: האם אדם הוא משורר ברגע שכתב את שירו הראשון? כשפרסם אותו? כשהוציא ספר שירים?
אני נוקט גישה אחרת. בעיני, כל מי שמכריז על עצמו כמשורר ראוי להתייחסות כמשורר, ואין בכך שום 'התיימרות' (בפרפרזה על אבידן, "משורר הוא מי שקורא לעצמו משורר"). נהפוך הוא, יש התיימרות רבה בטענה ש"X אינו משורר" כאשר אין לנו שום מושג מה יאמרו עליו הדורות הבאים, למשל; יוצרים רבים שלא הוערכו כלל בתקופתם נחשבים היום "קלאסיים". כמובן, אפשר ואף רצוי לטעון ש "X, לדעתי, הוא משורר לא מוצלח" או אפילו יותר טוב "שיריו של X אינם טובים בעיני", אם כך אני חש; אבל שלילת ה"משוררות" ממישהו שמצהיר על עצמו כך היא הדרה שלו מהשיח, ששווות ערך להתנשאות (אני נזכר בביקורת כלשהי על ספר שירים של יהונתן גפן ב"הארץ", בה טען הכותב שגפן בעצם אינו משורר; בתגובה פרסם יורם טהרלב מכתב שבו העלה טענות דומות לאלו ששטחתי כאן).
יש מספר סיבות לבחירה שלי להתייחס כמשורר לכל מי שבוחר להציג את עצמו כך. ראשית, מכיוון שה"קריטריונים" האפשריים לזיהוי משוררים אינם מוסכמים, וגם לא ממש ניתנים להשוואה (האם ספר בהוצאה עצמית נחשב? האם כתב עת שהכותב הוא גם העורך שלו נחשב?), נראה לי טפשי לחלק את הזכות להתקרא "משורר" לפיהן.
שנית, נדמה לי שלעצם ההכרזה על עצמך כמשורר יש חשיבות מבחינה האמנותית. לפני שנים די רבות כתב אבידן (נדמה לי) סדרה של טורים ב"מעריב" עם עצות למשוררים מתחילים. בין העצות המעשיות פורסם שם גם טור שנקרא "קצת מגלומניה", ובו הובעה הטענה שברגע הכתיבה, וברגע משלוח השיר לפרסום, חייב המשורר להאמין שהוא לא רק משורר, אלא גם משורר איכותי וחשוב, ושיש לו מה להגיד לעולם. בלי האמונה הזו, אמר אבידן, השירה נידונה להתנצלות בלתי פוסקת, ותאבד את האפקטיביות שלה. כך, בעיני, ההכרזה על עצמך כמשורר פירושה להציב את עצמך כחלק מהשיח, לעמוד מאחורי מה שיש לך להגיד, ולא להסתתר מאחורי התנצלויות כגון "אני רק כותב" או "זה לא ממש שיר". ההכרזה הזו, שחושפת אותך לביקורת היא חלק - בעיני אינטגרלי - מתהליך החשיפה העצמי של האמן כלפי קהלו.
נכון, ודאי, שההכרזה הזאת לא תמיד מגובה בשירה איכותית. אין תמיד קורלציה חזקה בין הצהרות והכרזות בומבסטיות לשירה איכותית במיוחד; ישנם משוררים צעירים שזכו כבר למאמרי ביקורת נלהבים ברשת ולמאמרים אודותיהם בוויקיפדיה מבלי שהוציאו תחת ידם יותר מדי, ואילו אחרים ששמם פחות נישא בתקשורת ושירתם איכותית יותר בעיני. אבל, וזה אבל גדול, אותם משוררים בומבסטיים, שהעמידו את עצמם במרכז ומצהירים על עיסתם בכל פינה (למשל, נניח, צ'יקי ארד) ראויים הרבה יותר להערכה אמנותית ממי שכותב במסתרים טקסטים נאים בהחלט, אך מסיבות של פחד או של הצטנעות-יתר אינו מפרסם ואינו מוכן להגדיר את עצמו כמשורר. במלים אחרות, מי שטוען שיש לו משהו להגיד אבל אין בו הרבה תוכן, יש בעצם האמירה שלו יותר תוכן מאשר אצל מי שמשדר "יש לי המון מה להגיד אבל אני צנוע מכדי להגיד אותו."
בעיני, כתיבת שירה - ובעצם כל אמנות - היא פעולה מתנשאת מעצם טבעה, כי מי אנחנו בעצם שנתעסק בפעולה חסרת-תכלית כזו, כשאחרים עובדים קשה תמורת לחמם? שירה אינה יכולה להיכתב, ואמנות אינה יכולה להיווצר, לולא האמין היוצר - ולו לשבריר שניה, ברגע היצירה - שהיא ראויה, שיש בה חשיבות, שהיא עשויה לרגש את קוראיו ולעשות להם משהו. כלומר, לולא הגדיר את עצמו, באורח מובהק, כמשורר.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 30/11/2006 11:02, ושייך לקטגוריות אמנות, שחרור קיטור
52 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     4 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-28/5/2007 01:45

---