(את הסיפור הזה כתבתי כבר לפני שנה בערך, אבל לאחרונה עשיתי עליו קצת עריכה, אבל גמור הוא בטח לא. ונזכרתי בו כי הוא נוגע בכמה נושאים שעלו כאן לאחרונה, ולכן אני מביא אותו פה בשלמותו, לעיונכם)

עסקי הספרות

משה, אחי, הוא בעסקי הספרות. בגלל זה רציתי לדבר אתו כשהעניין התחיל, אבל הוא בדיוק היה בפסטיבל המשוררים ברוטרדאם, וכרגיל לא השאיר לי טלפון שאפשר להתקשר אליו. התלבטתי אם לנסות אותו באימייל אבל חשבתי שהעניין ממילא אינו דחוף, ועדיף לחכות שיחזור לארץ ולספר לו פנים אל פנים. משה הוא חסיד גדול של פנים אל פנים, והוא אומר שעד שלא ראית בן אדם פיזית בעולם, אין לך מושג איך אתה מרגיש כלפיו. פעם שאלתי אותו אם זו לא סתם אפליה נגד אנשים מכוערים. משה בעצמו קצת מכוער, וגם שמן, ואני לא באמת חושבת ככה, אז הופתעתי עוד יותר כשהוא הודה שזה נכון. הוא אפילו אמר שהוא לפעמים לא חותם חוזה עם מישהו, רק בגלל שהוא מכוער.
שאלתי את עצמי אם משה היה חותם חוזה עם דבורה. הפנים הארוכות שלה, השיניים המפחידות. אבל משה אמר שזה לא עובד עם נשים. נשים, הוא אמר, יכולות להיות מכוערות פחד, אבל אם יש להן את זה הוא כבר יראה. את, למשל, יש לך את זה, ואם היית מעזה לכתוב הייתי מחתים אותך על בליינד. יש לך את זה ובגדול, ואני לא אומר את זה רק כי אני אחיך.
משה, אמרתי לו, אני לא כותבת.
כן, אני יודע, הוא אמר.
לא, באמת, אני לא כותבת. אף מילה.
כן, אני יודע, את פסיכולוגית קלינית.
עוד לא, תיקנתי.
עוד לא, הסכים.
פעם אחת שניהלנו את הדיון הזה הוא סיים אותו ב"ואת גם עוד לא כותבת", ואז קמתי והלכתי ולא התקשרתי אליו שבועיים. הוא למד לקח, ומאז הוא שותק.
יש לי אח שלומד מהר.
יש לי גם דירה ברחוב מלצ'ט, חתול ג'ינג'י, תזה לכתוב ותיאבון בלתי-מסופק לשוקולד.
ודבורה הבטיחה שהיא תתקשר.
משה, שמרוויח לא רע מעסקי הספרות, אמר שהוא אף פעם לא מבטיח למישהו להתקשר. אם מישהו טוב, הוא אומר, אני כבר אזכור להתקשר אליו, ואם הוא גרוע, או יותר מזה, נודניק, הוא עלול עוד לזכור שהבטחתי לו להתקשר.
משה לא אוהב נודניקים.
משה אומר שאם אישה מתחילה פתאום בגיל ארבעים לכתוב שירה, רוב הסיכויים שהיא נודניקית. יש לו ניסיון בכאלה. פעם ראיתי אותו לוקח אישה שנגשה אליו בבית-קפה לפינה, מושיב אותה לשולחן וכותב מולה ארבע מלים על דף.
לי יש עוד תשע שנים להתחיל.
משה פעם אמר לי את המשפט הזה, כשעוד היו עשר שנים, וכמעט חטף סטירה. דבורה בת ארבעים וארבע, אבל היא כותבת מגיל עשרים, ולא מפרסמת כי 'שוק הספרות בארץ זה שוק בקר'.
והאמת, הארוע שבו נפגשנו היה צפוף כמו שוק בקר. יכולתי להריח את הזיעה של האיש הגבוה שעמד לפני וחסם לי את הבמה, וזה לא היה נעים (מה אני עושה שם, מה אני בכלל עושה שם, זאת שהזמינה אותי בטח בצד השני, על הכיסאות של אלו שיושבים, מה אני בכלל עושה, אני בקושי שומעת. מדי פעם יש צפצוף כזה כשמישהו מסתובב ועושה פידבק ברמקול, ואני קופצת, לא מספיק, לא עוברת את הראש של המזיע. אבל יש לו חולצת פסים והעורף שלו מסופר יפה.)
זה לא חשוב אם זה מסופר יפה, אומר משה, מה שחשוב זו האמת. טוב מראה עיניים.
אבל לא ראיתי אותה בעיניים. הגבוה הסתיר.
אז זה לא זה.
אבל זה זה.
הסתובבתי וחיפשתי את הדלת, מנסה לאלתר התנצלות לזאתי-שהזמינה-אותי, שאלון שהסתבך ברגע האחרון או מרואיין שחזר אלי טלפונית והחזיק אותי שעות על הקו. אבל מאחור חסם אותי בחורון עם זקן וחצ'קנים, והמנחה אמר עוד שם מסובך, שאם הייתי זוכרת אותו הייתי עכשיו יכולה לחפש אותה בספר הטלפונים, במקום לשבת ליד הטלפון ולבדוק שוב אם יש לי את המספר של משה בהולנד.
דבורה פניגלשטיין? דבורה פינקל-שטוסל? דבורה פולק-שניצלבאום?
אין לה שם כפול. היא הרי לא נשואה. ומשה היה אומר שהרווקות הכי מסוכנות. הן ניגשות אליך במפתיע עם תיק מלא ספרים שהוציאו בהוצאה עצמית, מי יודע כמה אלפי שקלים הלכו על השטות הזו. זה קרה לו כל-כך הרבה פעמים שהוא כבר הכין את הדף מראש. כל מה שאת כותבת, הוא אומר להן, אפשר לסכם בארבע מילים. וזה מה שעצר אותי: אלו היו בדיוק ארבע המלים הראשונות שדבורה אמרה.
'למה אין לי אהבה?'
אחר-כך היה אחר-כך, והרגע בו ניגשתי אליה נמחק, והמלים שאמרנו נמחקו, והיין הלבן שהיה שם נמחק, והחיוך המתחנחן של המנחה נמחק, והחשבון שהוגש לנו בסוף כפול ומכופל נמחק, וידיה הלוטפות את ידי נמחקו, נמחקו, נמחקו.
נשאר השיר שהיא קראה, על אישה בת ארבעים ומשהו שמחליטה יום אחד למצוא אהבה. והיום זה היום, והיום היא תמצא, וחי נפשה, והיא נשבעת בשיר הזה, שהיא תמצא.
אז הלכתי הביתה, והאכלתי את החתול, ופתחתי לו את החלון מעל המחשב שהוא אוהב לשבת עליו בערב, ומתוך שעמום בדקתי אימייל לראות אולי משהו ממשה, ואולי זה האינסנטיב שלי לכתוב ולשאול אותו אם הוא יודע עליה משהו, מעסקי הספרות, לא יכול להיות שאחת כזאת מסתובבת והוא לא שמע עליה, למרות שהיא אמרה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שלה, ומה שהמנחה אמר עליה לא שמעתי.
אז פתחתי את האימייל ובלי לחשוב עשיתי 'קומפוז מייל'.
ותרגמתי וכתבתי לעצמי בצחוק, 'להלחין גבר'.
וחשבתי המון זמן.
הידיים של דבורה, אותן אני זוכרת, זה החלק הראשון של הגוף שראיתי כשעקפתי את הגבוה בסוף השיר ומצאתי אותה על הבמה. היו לה ידיים של גבר, חלקות מטבעות, שתפסו את משענת הכיסא בחוזקה במשך כל מחיאות הכפיים. הידיים היו הראשונות שראיתי, ואת הפנים רק כשהערב נגמר, ואם הייתי מקשיבה למשה הייתי עושה באותו רגע אחורה פנהץ
המחשב הבהב ומסכו כבה.
אני חושבת שאפילו התנשקנו שם, בבית הקפה, מול המבט המבודח של המנחה ולעגו של הנער המזוקן. אני חושבת שאפילו נגענו זו בזו כפי שנוגעות נשים. אני חושבת את זה כי אני לא מצליחה לזכור, וחוזרת לזה כי אני לא מצליחה לשכוח.
כשמשה יחזור לארץ הוא שוב יראה את הניצוץ בעיניים שלי, ויבקש לראות מה שכתבתי. אני אגיד שהוא צדק, שאני באמת משוררת. הוא יחייך מאוזן לאוזן ויחבק אותי ויבקש שאראה לו, כאן ועכשיו ומיד. ואז אני אגיד לא שאני לא כותבת.
הוא יגרד בפדחת העצומה שלו ויחייך על העוקם.
אני משוררת, אבל אני מעדיפה לא לכתוב.
למה?
אתה תעלב.
אני לא אעלב.
אתה תעלב, ואני לא רוצה להעליב אותך.
די נורית. זה לא יכול להימשך ככה. שנים אני יודע שיש לך משהו בבטן. שנים אני רואה בעיניים שלך שאת מתה להגיד את זה. שנים את אוספת מלים, ועכשיו את גם יודעת שיש לך מה להגיד, אז נו כבר.
מהנהנת. אני יודעת שיש לי מה להגיד.
אז למה את לא כותבת?
האמת?
הוא יהנהן ויפסיק לרגע למצוץ את הסיגריה.
רק האמת. תמיד.
אני לא יכולה.

ומה אני אגיד לו?
שוק הספרות בארץ זה כמו שוק בקר.
אולי אני אגיד לו שזה המשפט היחידי שאני מוכנה לכתוב.
אולי עד אז דבורה תתקשר.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/12/2006 11:10, ושייך לקטגוריות אמנות, סיפרותי
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-24/12/2006 10:57

---