רפואה מוזיקלית

אז ככה:
איכשהו התגלגלתי לפני כמה ימים לרשומה הזו של עידן אלתרמן בבלוג החדש שלו ב'רשימות', וצפיתי בקטע הוידאו האחרון שם - סצינה מהסרט "כמעט מפורסמים". וזה דיגדג לי משהו, כי האהבה שלי למוזיקה מזכירה קצת את האהבה למוזיקה שאלתרמן מספר עליה ברשומה הזו (אם כי רשימת האמנים והשירים שלי היתה נראית אחרת לגמרי, פרט אולי ל'טירס פור פירס'). זה מתבטא אצלי למשל בנטייה לחפש פסקול לרגעי החיים הדרמטיים (לילה מטורף אחד של שיחות טלפון ובקבוקי יין מנופצים, למשל, יתקשר אצלי לעד ל-Spark של טורי איימוס), בכך שאני מוצא תמיד השלכות על החיים שלי מהשירים שמתנגנים לי בראש, לא משנה כמה הם טפשיים, וגם בזה שאני מתחבר פעמים רבות לסרט או תוכנית טלוויזיה דרך הפסקול.
קחו לדוגמא את דוני דארקו, סרט קצת משונה שחלק מהחברים שלי תהו מאוד לגביו, לפחות בצפייה ראשונה, כי העלילה שלו לא ממש מתיישבת. אבל מה לי ולעלילה? בצפייה הראשונה שלי, 11 בלילה ולבד, הסרט בהחלט נראה לי מוזר; אבל כש"Head over heels" של "טירס פור פירס" התנגן באחת הסצנות הפותחות כבר הרגשתי בבית, ואז, בשלב יחסית מאוחר, כשעוד לא ידעתי בדיוק איך לאכול את זה, באה הסצינה שבה יורדת גרטשן במדרגות לצלילי Under the milky way של The church, שיר מכשף משנות השמונים שעד לאותו רגע לא ידעתי שיש מישהו בעולם שאוהב אותו חוץ ממני, ואני - בבת אחת ובלי עכבות - התאהבתי. הביצוע המצמרר של גארי ג'ולס בסיום ל-Mad world היה רק הקצפת על הגלידה.

---

כשהכרתי את אסנת וגיליתי שהיא (לומדת להיות) זמרת אופרה, לא הייתי בטוח בכלל שאותו קשר נסתר שאני חש למוזיקה יעבוד גם עם מוזיקה קלאסית, בהיותה מורכבת בהרבה. אבל טעיתי. זה לקח די הרבה זמן, אבל היום אני מוצא את עצמי מתמוגג באותה הנאה של חיבור רגשי מיידי גם על אקורד נפלא של שטראוס מהאריה של אריאדנה, על מעבר מדויק בשיר מולחן של וולט וויטמן או על הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון. במחשבה שנייה זה כמובן טבעי, כי המוזיקה המערבית מבוססת על אותם מהלכים הרמוניים (ברמות שונות של מורכבות ועם כלים שונים) אצל באך ואצל האיגלס, אצל וגנר וברוק כבד. מוזיקה היא מוזיקה.

---

לכל אחד, כמובן יש את האהבות והסטיות שלו, ולי, כמי שהתבגר בשנות השמונים, יש כמובן כמה חיבות (יש מילה כזאת?) משונות למוזיקה מהעשור הזה. היא איכשהו מקפיצה אותי, מעודדת ומרגשת כאחד, ומחזירה אותי למקום הכי בסיסי וטבעי שלי, מקום שמכיר בעגמומיות הכוללת מסביב אך משום מה שומר על אופטימיות (כמו בשורות המטופשות-באמת של להקת 'יורופ' - we're leaving for venus/ but still we stand tall/ cause maybe they've seen us/ and welcome us all). בהערת אגב רצוי לציין שמאפיין דומה אפשר למצוא גם אצל המלחין הקלאסי יוהן שטראוס, שמלודיות שלו גם מסתובבות אצלי בראש לאחרונה. אבל לא חשוב. העיקר הוא שהיום הרצתי ברצף את כל שירי האייטיז במחשב שלי תוך כדי עבודה, והדבר גרם לי לאיזה שעשוע קליל ומחויך, שהתגבר על חרדות מאתמול ומהבוקר וסייע לי להדביק את קצב העבודה הרצוי.
אז לא שאני ממליץ על התרופה הזאת לאחרים, אבל בשבילי - שני להיטי אייטיז וקצת שטראוס לפני השינה, ואני אהיה בסדר.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 7/12/2006 22:56, ושייך לקטגוריות אמנות, אופטימי
2 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-9/12/2006 19:30

---