פקיד השירה
לפני כמה שנים טובות, כשהייתי בכיתת השירה של הליקון, אחד הארועים היה מפגש שלנו - 15 פרחי-משוררים בתחילת דרכם - עם שלושה משוררים מוכרים, לארוחת ערב ושאלות. לנו היה הכבוד והעונג לפגוש את יהודה עמיחי, זלי גורביץ' ונורית זרחי. אחרי הארוחה, ואחרי שכולם כבר שאלו די הרבה, אזרתי את האומץ להרים יד ולשאול משהו שהציק לי הרבה זמן. השאלה שלי היתה, בעיקרון, "איך חיים עם זה?"
שהרי המשורר אינו רק משורר אלא גם בן אדם, ושני הדברים האלו מתנגשים - בעוד המשורר רוצה לחוש באורח מלא את כל מה שקורה לו (הכעסים, התסכולים, הפחדים, האקסטזות, האור הנשבר בחלון) הרי שכדי לתפקד (לעבוד, לקנות במכולת, לשלם מסים) צריך האדם לדחוק כמה שיותר את התחושות האלו מפני השטח ולפעול לפי ההגיון או ההרגל או מה שמקובל. ואז, אם אתה חי באופן הפתוח של המשורר, בלי סינונים על מה שנכנס ויוצא, איך עוברים את חיי היומיום, את הזמן שבו אתה לא כותב שירים?
כשלעצמי חשבתי שזאת השאלה הכי חשובה שיש, כי הפתרון הפשוט - לא לכתוב - הוא בעיני כמעט בלתי אפשרי. הופתעתי נורא כשכמעט כל מי שישב בחדר נראה מבולבל מעט, כאילו לא הבינו את עצם השאלה. אחרי כמה בירורים, כשהסתבר למה התכוונתי, לקח על עצמו אחד המשתתפים בכיתה (שמאוחר יותר אף פרסם כמה ספרי שירה) לענות לי. הוא אמר שהוא רואה את עצמו כ"פקיד שירה". כלומר, בנוסף להיותו כל הדברים האחרים, הוא גם משורר; והוא מקדיש זמן - נניח, שעה ביום, או חצי שעה ביום, שבה הוא עוסק בשירה, "מקיים את מחויבותו לשירה" - ובשאר הזמן חי את החיים כמו כל אדם אחר, בלי שהיותו משורר תפריע לכך.
בשלב הזה כבר הייתי קצת נואש ומבולבל, אבל מי שהצילה אותי היתה נורית זרחי, שאמרה שהיא דווקא מאוד מבינה את השאלה, אבל אין לה תרופת קסם; פשוט צריך לחיות עם זה. עצם העובדה שהיא הזדהתה עם התחושה גרמה לי להרגיש פחות בודד.
אבל מה שהמשיך להתגלגל לי בראש מאז הוא דווקא עניין "פקיד השירה". כמה שזה נראה בריא ונכון, אין שום סיכוי שאני אוכל לנקוט גישה כזו. כי אני פשוט לא יכול להיות סגור לרגשות שלי 23 וחצי שעות ביממה ולפתוח אותם לחצי שעה; כי אני חשוף כל הזמן במידה מסוימת, ולפעמים ברגעים הלא מתאימים, בדיוק כשצריך להיות מרוכז או להציג איזו הצגה כלפי העולם. וזה לא דבר שאני יכול לעצור אותו. מבחינתי הנחת היסוד אינה "אני כותב, ולכן צריך לחוש את העולם ברגישות ובעוצמה" אלא להיפך, "אני חש את העולם ברגישות ובעוצמה, ולכן אני כותב". לצערי, העולם אינו בוחר לו חצי שעה ביום שבה הוא תוקף אותי ובשאר הזמן עוזב במנוחה; שלא לדבר שהשעות בהן הוא תוקף אינן תמיד נוחות לכתיבה (מסיבות טכניות או פיזיות או סתם מעוצמת הרגשות שהתפרצה).
להיות פקיד שירה, בקיצור, נשמע מאוד נחמד; אבל כמו רואה חשבון וטייס, זה כנראה אחד הדברים שאני לא יכול להיות. מה שאני יכול להיות זו חשופית שלפעמים מצליחה להתגונן מהעולם ולפעמים מחזירה לו באיזה שיר.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/12/2006 22:45, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של לי ע ב-5/1/2007 18:30

---