in transit
עוד 53 דקות תתחיל העלייה למטוס.
אני כותב לכם באדיבות האינטרנט האלחוטי של נתב"ג, ללא ספק אחד מנמלי התעופה הנאים ביותר שהייתי בהם; איכשהו הצליחו ליצור חלל מספיק גדול כך שלמרות שהוא מלא בישראלים הכל מרגיש רגוע ושקט, עם רוח נעימה ומלטפת. וכך גם מצב הרוח, שהוא בהחלט מרומם, ומרוצה מהשלמת כמעט כל המשימות שהצבתי לעצמי לפני הנסיעה - אמנותיות (סגירה סופית של העריכה על ספר השירים, עבודה קשה ומתישה שנחגגה לבסוף על כוס מיץ תפוזים וכבד עוף במסעדה תל אביבית; פרטים על כך בפוסט המשך), בירוקרטיות (ביצוע כל המהלכים הנדרשים להגשת דו"ח מס אחרון ל-2006 והיפרדות ממערכת המס הישראלית ל-2007 והלאה), מקצועיות (הנחיית שני שיעורים במכללה לאנימציה), משפחתיות, חברתיות ואישיות (כולל אכילת פלאפל סביר, פומלה מצוינת וקונוס סושי טעים, וארוחת בוקר ב'משוגעת', המקום החביב עלינו בתל אביב). זה אמנם דרש את כל הזמן שביליתי בארץ ועוד קצת, ולא הותיר הרבה מקום למנוחה, אבל עשיתי את זה, ועכשיו אני יכול לנוח על זרי הדפנה (לפחות עד שיקראו לי לעלייה לטיסה, עוד כ-46 דקות).
למדתי לא מעט על היכולת שלי להסתדר ועל ההחלטה שלי לעזוב. בימים הראשונים הרגשתי זר למדי, אבל תוך חמישה ימים מצאתי את עצמי מנווט בתל אביב כמו פעם ומשתלב בשיחות החולין של החברים. בקלות אפשר לראות את החיים שלי ממשיכים בארץ, עם אותם קשרים ואותם רעיונות. אם לקחו לי חודשיים להתרגל למצוא את ביתי בזארברוקן, אז לקחו לי בסך הכל חמישה ימים להרגיש שוב בבית בישראל. ובכל זאת, כשאני חושב על הטיסה העומדת כעת לפני, אני בפירוש חושב עליה כ'הטיסה הביתה'. וזה אולי מוזר, אבל די טבעי: הבית הוא מקום בו נמצאת אסנת, בו נמצא החתול שלנו, בו נמצאים אלבומי החתונה, התמונות שקנינו יחד, הספרים. וכן, זה אומר שהבית בהחלט נייד, שאפשר תוך שלושה-ארבעה חודשים להעביר אותו ממקום למקום, כמו הצוענים המפרקים את המחנה ולוקחים אותו למקום אחר, למצוא קהל חדש.
ואם בכלל, הרי שאני תמיד נודד: עד גיל שש עברתי עם הורי חמש או שש דירות, את התיכון ביליתי בשני בתי ספר שונים באמריקה וכסטודנט עברתי בית כל שנה. שלא לדבר על הנדודים המתמידים אליהם לוקחים אותי ספרי הנסיעות שאני מתרגם - השבוע, במקביל לישראל, הייתי בכפרי המאיה הנידחים של דרום מקסיקו, על גבול גואטמלה, ובטיסה עוד אשוב אליהם.
בינתיים אני ממשיך בנדודי (כמו הנווד אוכל הנעליים של צ'פלין) ובעוד 30 דקות אקרא אל הטיסה; אני מקווה שהמזל הטוב שהאיר לי פנים עד כה יימשך גם בהמשך המסע, עד שאגיע מאוחר בערב לזארברוקן, הביתה.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/1/2007 13:51, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30, אופטימי
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של ב-19/4/2007 15:15

---