שירה עברית
בגיחה הקצרה שלי לארץ הספקתי גם קצת להתעדכן בעולם העמוס ורווי-המתחים של כתבי-העת לשירה בישראל. לכאורה, מדובר באבסורד אמיתי, שכן, כפי שכתבה שימבורסקה, רק 'אחדים אוהבים שירה', והרבה מאלו הם המשוררים עצמם, ובישראל - על אחת כמה וכמה; במצב כזה, נראה היה הגיוני שחובבי השירה בישראל יתאחדו בכתב-עת אחד או שניים איכותיים וינסו יחד להביא את שירתם לקהל הרחב, או לפחות לקהל המצומצם של שוחרי האמנות. אלא שזה לא קורה: כתבי-עת לשירה צצים ללא הרף, מכל המינים והצבעים, החל מכתב-פלסתר על נייר עיתון שכמה שירים מצורפים אליו כתירוץ ('כתם'), המשך בכתב-עת סטודנטיאלי שהעיצוב הוא הנקודה החזקה ביותר בו ('מגמה') וכלה אפילו באסופה נאה של שירים בכריכת קרטון הצהרתית עם מסע השקה כלל-ארצי לגיבוי ('דקה'). על רקע המבול המטורף הזה הופכים מיד כתבי-העת החדשים של השנה-שנתיים האחרונות ('הו!', 'מטעם', 'מעין' וכו') לוותיקים בשטח, ואלו שיוצאים כבר מספר שנים ('משיב הרוח', 'שבו') לוותיקים-שבוותיקים; אין מה לדבר על כתבי-עת שיוצאים 15 שנה או יותר, שכן בזמן המואץ של היסטוריית כתבי-העת הם נראים כמי שהופיעו בד בבד עם התפרדות היבשות והתפתחות האדם מן הקוף, אי-שם בשחר ההיסטוריה.
15 שנה, אגב, לא היה פרק זמן שנזרק סתם כך; זהו, בערך, משך קיומו של כתב העת 'הליקון', שהוא גם נושאן של מספר מתקפות מצד כתבי-העת האולטרה-צעירים. 'הליקון' אמנם נולד כאוונגארד, תוך ניסיון לקרוא תיגר על כתבי העת הוותיקים של אותה תקופה ועל שיטת הקליקות ששלטה אז בשירה הישראלית, אבל כיום, בעיני כתבי-העת החדשים, הוא הממסד השירי בהתגלמותו. ולא רק בעיניהם: הרי ההוכחה הטובה ביותר להיותו של מוסד 'מרכז' בתחום מסוים, היא עצם העובדה שהשחקנים החדשים בשיח (אנשי השוליים) תוקפים אותו שוב ושוב (יש תיאוריה יפה של איתמר אבן-זוהר על הנושא הזה). המתקפות הן אולי אף סימן מובהק יותר למרכזיות של 'הליקון' מאשר נסיונות החיקוי (ביניהם כיתת השירה שפתחו אנשי 'משיב הרוח' כדוגמת בית הספר לשירה של 'הליקון'), ולו בגלל שהן מוכיחות שאפילו למתנגדים האידיאולוגיים של השיטה קשה להתעלם משחקן כה מרכזי בשטח.
הנקודה המעניינת היא שהמרכזיות של 'הליקון' ברורה בערך לכולם - פרט לאנשי 'הליקון' עצמם. הסיבה פשוטה: כשמסתכלים מבפנים, ניתן לראות שכל פעילות הליקון מתבססת על 3-4 עובדים בשכר ומספר מצומצם של מתנדבים, וקשה לראות איך גוף יכול להיות 'מרכז' על בסיס רעוע שכזה. אולי העובדה ש'הליקון' היא בכל זאת מרכז מעידה יותר מכל על מצבה הקשה של השירה בישראל: נראה שכתבי-עת רבים מתקוטטים על עור הדוב כאשר ברשותם, במקרה הטוב, עכבר.

---

נקודה מעניינת אחת לגבי מבול כתבי-העת החדשים (כולל עוד כמה המוקדשים לפרוזה) היא שכולם נדרשים לפורמט הישן והטוב של דפוס על נייר. על אף היתרונות המובהקים של האינטרנט (פחות הוצאות, יותר נראות), ובניגוד לטיעונים המסורתיים המציבים את הפלורליזם של הרשת כגורם מרכזי בהתפוצצות מרחב היצירתי, בחרו "מגמה", "דקה", "כתם", "אשמורת", "מסמרים", "מעין", "אורבניה" ואחרים לצאת דווקא בדפוס, ואילו שני הנסיונות שנעשו עד כה ליצירת כתב-עת אינטרנטי לשירה - "דג אנונימי" ו"אוקפי" - הלכו לעולמם בשלב מוקדם ולא הותירו יורשים משמעותיים. מה זה אומר? האם העמדה המסורתית, המעניקה חשיבות דווקא לנייר, ניצחה? ואיך זה שלא קם עדיין מישהו רציני והקים אתר שירה ראוי לשמו, לאו דווקא בפורמט המגביל של כתב-עת היוצא אחת לחודש, אלא כזה המנצל את יתרונות האינטרנט?

---

פינת הגילוי הנאות:
1. אני בוגר כיתת השירה של 'הליקון', לימדתי בכיתת השירה, השתתפתי כמפיק בפסטיבל "שער" וספרי הראשון עומד לראות אור בקרוב בהוצאה.
2. פרסמתי שירים בחלק לא קטן מכתבי העת המצוינים לעיל, ואני מכיר באופן אישי כמה מהעורכים.
3.עייפתי מתגובות שמאשימות אותי, ישירות או בעקיפין, בהתנשאות. אני תוהה כמה מתוכן נובעות מהזיהוי שלי עם 'הליקון' לאור סעיף 1, ומהוות נגזרת של המתקפה על 'ממסד הליקון' הנערכת כיום בישראל.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/1/2007 00:38, ושייך לקטגוריות אמנות, שחרור קיטור, אינטרנט
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-19/1/2007 11:45

---