לגיטימיות וסימני נשיכה
כתבתי כאן כבר על הקשיים שיש לי בהתמודדות עם מערכות בירוקרטיות, רופאי שיניים, ביטוח לאומי וסוכני מכירות של וודאפון מצד אחד, ועם מחשבים, מכשירי די וי די ושאר אלקטרונים סרבנים מצד שני. זו חרדה לא לגמרי רציונלית, הכוללת הימנעות גם ממשימות פשוטות ביותר לכאורה, כמו להתקשר לרואת החשבון כדי שתעזור לי למלא איזה טופס לרשות המס הגרמנית. לא יעזור שהטופס לא נורא קשה, שרואת החשבון מדברת אנגלית ושהיא טענה שהתהליך פשוט וקל. איכשהו יש לי תחושה עמומה שמשהו ישתבש, שמשהו לא ילך כמו שצריך, שאני אסתבך. מעין פסימיות בילט-אין לכל מגע עם המערכת.
ניסיתי הרבה זמן להבין ממה נובעת החרדה המשונה הזו, שהגיעה לשיאה בסיפור המסובך של תעודת התושב הגרמנית, אז ממש הייתי משוכנע שאין סיכוי שהתהליך הזה יצליח, והדבר כמעט הוציא אותי מדעתי. הבעיה - במקרה הזה ובכלל - היא כנראה בפחד הלא-רציונלי שהמערכת לא תהיה מוכנה להכיר בי ובחיים שאני בוחר לחיות כמשהו לגיטימי. וזה, בתורו, נובע כנראה מאיזו תחושה פנימית שלי כלפי עצמי, שאני לא לגיטימי. "והרי," גורס הקול הפנימי הזה, "אתה לא באמת תורם לחברה באופן פרודוקטיבי, לא מייצר הרבה, לא משלם המון מסים, לא לוקח חלק אקטיבי במערך הקפיטליסטי של יצירת עושר. אתה איכשהו מנסה לחיות ולהתקיים, אבל לא מנסה להתקדם; ומעל לכל זה, אתה עוד מעז לטעון שאתה 'אמן' ולכן מותר לך לעבוד קצת פחות ולבהות בחלל קצת יותר. "
עם הקול הזה קשה לי מאוד להתווכח.
ברגעים שהוא משכנע אותי, אני מרגיש חובה להיצמד לכל פרט בחובות הבירוקטיות, למלא כל פסיק בטופס במדויק, לבדוק 50 פעם איפה הדרכון, לחוש צמרמורת של חרדה בכל פעם שאני גורם למכשיר אלקטרוני להתנהג לא בדיוק כפי שהיצרן התכוון. כי אם לא, יכול להיות שמישהו במכונה פתאום ישים לב אלי. ופתאום הוא יראה שאני כבר שלושים פלוס שנה עושה משהו אחר, משהו לא לגיטימי, וישלח את משטרת המחשבות לעצור אותי. אז אני יודע שאין משטרת מחשבות, אבל מס הכנסה ומשטרת ההגירה זה לא הרבה פחות גרוע, ותמיד אפשר למצוא משהו אחר להיות חרד ממנו.
קשה לי להתווכח עם הקול הזה כי אני באמת לא מרגיש שהוכחתי את עצמי מספיק מבחינה אמנותית. איכשהו, כל ההצלחות שלי בתחום הזה היו די משניות, ובעימות התיאורטי עם מר 'איפה התרומה שלך לחברה', קשה מאוד להביא אותן כהצדקה. יש רק איזו אמונה פנימית שמה שאני עושה בכל זאת חשוב, שלא הייתי תורם יותר - לאף אחד - אם הייתי מוצא את עצמי בהייטק, רץ אחרי הכסף והמיילים של הנוסע המתמיד וכותב תוכנות מחשב ולא שירים. אמונה פנימית שמתערערת כשעוברים שבועות ארוכים של שקט אמנותי, שבועות שבהם השירה נדחקת למקום אחורי כדי שאפשר יהיה לטפל בעולם. במלים אחרות, זה מעגל קסמים, או ספירלה, או משהו מבולגן שאי אפשר לראות אותו כצורה גיאומטרית בכלל.
אין לי איך לסיים את הפוסט הזה, כי הדיון הזה לא מגיע אצלי לעולם למסקנה קבועה. הוא רק נמשך ונמשך, עד שמגיע הרגע האחרון לשלוח את המכתב/להרים טלפון/לבצע את המטלה הבירוקרטית, ואז אני עושה הכל, והשד מתברר לפעמים כקטן יותר ולפעמים כגדול יותר משחשבתי, אבל החרדה לא משתנה. אולי הדרך הכי טובה היא לספר שהבוקר נאלצנו לשוב לאחד מפצעי הלימוד המעצבנים ביותר, משרדו של ד"ר גונתר הידוע לשמצה, על מנת לחלץ ממנו את צילומי השיניים שלנו ולהעביר אותם לרופא השיניים החדש והנחמד בהרבה. הכל עבר בשלום, אבל תחושת חוסר הלגיטימיות, והחשש המופרך שלמרות הבטחותיו יתעקש גונתר להחזיק בצילומים, פיעפעה בי ללא ספק (למזלי, העמידה אותי אסנת בפני עובדה ובאמצע המסע לסופר קבעה שאנחנו עכשיו נכנסים לגונתר ומקבלים את הצילומים).

---

וברמה האופטימית - "סימני נשיכה", זהו השם הסופי של ספר השירים הראשון שלי, שיצא בהמשך השנה בהוצאת הליקון. עוד על תהליך העריכה אכתוב בהמשך, אבל מספיק לומר שקל זה לא היה. מצד שני, עכשיו שהקובץ שלם, אני מרוצה ממנו ביותר.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/1/2007 20:54, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30, שחרור קיטור
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של אלי ב-30/1/2007 14:45

---