יש לי סיכוי
"שם אולי אמצא את מה שחסר בי,
שם אולי יכבה כל מה שמתייסר בי"

שתי השורות האלו הן משיר שכתב דני רובס בזמנו עבור ורדינה כהן, 'נוסעת בעקבות האהבה'. את השיר אני אוהב מזמן, וכשמעתי אותו לאחרונה עלו בי גלי הזדהות, שהרי גם אני 'נסעתי בעקבות האהבה', אולי לא באופן הרומנטי שבו השיר הזה מתאר זאת, אבל בכל זאת, לקחתי את עצמי ואת כל מה שיש לי ונסעתי למקום שבו האישה שאני אוהב יכולה לפרוח. אבל האם השורות האלה רלוונטיות? שהרי, נסעתי גם כדי לקחת מרחק, כדי להתמודד עם דברים, כדי לעבור משהו, ובמובן הזה השיר בהחלט מספק תובנה: הנסיעה היא לא רק מחווה רומנטית 'בעקבות האהבה', אלא גם תכלית בפני עצמה, משהו שקשור להתפתחות האישית ולא רק הזוגית. למרות ההצהרה הדרמטית 'אני נוסעת בעקבות האהבה', השיר - כולו, ובפרט השורות האלו - עוסק בדוברת עצמה ובמה שהיא רוצה (או צריכה) לעבור 'שם'.

"תמיד פחדתי להשתגע,
שהלב יקפא ויתרוקן;
אבל עכשיו כמו שאני יושב,
יש לי סיכוי להינצל, אני חושב."

אבל האם מה שבאתי לחפש כאן הוא מה שמופיע בשורות של רובס? האם באמת אני מחפש את המקום שבו 'יכבה כל מה שמתייסר בי'? האם המצב הכבוי הוא המצב הרצוי? טוב, זהו ללא ספק המצב השפוי, המקובל, וכשמשווים אותו ל'כל מה שמתייסר בי' הוא באמת נראה עדיף. אבל כשחשבתי על זה נזכרתי בשיר של אביתר בנאי, 'יש לי סיכוי להינצל', שארבע שורות מתוכו מופיעות מעל הפסקה הזאת. אפשר לחשוב שהשיר הוא גם על הצלה ממקום של ייסורים ושיגעון; אלא שהוא אומר בדיוק ההיפך. המקום של השיגעון,לפי השיר, הוא כש'הלב יקפא ויתרוקן'. במלים אחרות: אותו מקום כבוי, לא-מיוסר, שהשיר הקודם ראה בו משאת נפש, מוכרז כאן כשיגעון האמיתי, כדבר שצריך לפחד ממנו. לא באתי לכאן כדי לכבות, כדי להרגיע, אלא כדי לעורר משהו בנפש, להימנע מהשיגעון שהוא קיפאון, ללכת עם הרגש, גם אם הוא נראה קצת לא שפוי וגם אם לפעמים הוא מייסר אותי מאוד.

יש בזה, כמובן, איזה פרדוקס: כי להקפיא את הדברים - כמו בשיר לעיל של Hole - זו אולי הבריחה הכי נוחה, אפילו אסטרטגיה חיונית בהתמודדות עם אסונות קטנים וגדולים שתמיד קורים בארץ חדשה. אבל זה לא נכון, לא בשביל זה באתי לכאן; ומצד שני גם לא כדי להתייסר, לא בשביל לעסוק כל הזמן שוב ושוב בציפייה לקראת הדברים ובניתוח אנליטי אחריהם. נדרשת אסטרטגיה חדשה, דרך אחרת להסתכל על הדברים, וגם אם עוד לא פיתחתי אותה, אני רואה אותה באופק. סיכוי להינצל, אני חושב, ובכל מקרה, עצם המאבק הוא ההוכחה הניצחת להיותי חי ולא קפוא, בוער ולא כבוי, חסר ולא שלם, נוסע מתמיד בעקבות האהבה.

(ממש פיוטי הסוף הזה. אולי זו השפעה של מזג האוויר המטורף אתמול, שריכז גשם מעורב בשלג, שלג קל, סערת גשמים מלווה ברוח, שמש בהירה, שמיים כחולים-כחולים וקשת עבה, צבעונית ומרהיבה לפרק זמן של פחות משעתיים)שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/2/2007 01:57, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30, עונות השנה
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של haya ב-12/2/2007 15:56

---