בבוקר
יש אנשים שיצחקו אם אספר להם שיש לי בעיה לקום בבוקר. הרי כמעט תמיד אני מצליח לקום ישר עם השעון, בלי נודניק ושום דבר אחר, ומשמש כמי שמעיר אנשים אחרים שישנים בסביבה (ובשנים האחרונות, את אסנת). אבל הבעיה שלי עם הקימה אינה פיזית, כלומר אינה קשורה לחוסר יכולת לקום, אלא נפשית - חוסר רצון לקום.
יש בזה משהו מאוד טבעי: השינה מתבצעת במקום בטוח בהרבה מהעירות, בתוך מיטה נוחה, שמיכה חמה, חדר מואפל - מקום נוח ובטוח שאינו משתנה. מצד שני, בזכות החלומות, יש למקום הזה אפשרות להיות כל דבר וכל מקום שארצה, בלי מגבלות כמעט, כך שגם שעמום ושגרה לא גרים שם. נכון, יש גם סיוטים וחלומות קשים, אבל קודם כל - אצלי הם נדירים, ושנית - הם נגמרים במהירות ובתחושת ההקלה של 'זה היה רק חלום', וזאת לעומת סיוטים שמתרחשים במציאות ואתה מוצא את עצמך מתעורר ומגלה שהם עדיין שם וצריך לנקות אחריהם.
בגלל העדיפות הברורה הזאת של עולם החלום על עולם המציאות, ההתעוררות היא עבורי חוויה קשה, שבמהלכה אני עוסק כל הזמן בנסיונות לשכנע את עצמי שיש לי סיבה לכניסה-מחדש הזו לעולם המציאות. זאת הסיבה שהרבה יותר קל לי להתעורר בימים בהם צפוי משהו מיוחד (טיול, הופעה, אירוע) והרבה יותר קשה בסתם-יום-של-חורף, בו קר מחוץ למיטה ואפילו השמש לא מציצה מהענן, ובטח כאשר כל מיני מטלות לא-נעימות במיוחד ממתינות לתורן ברשימה. וזה לא משנה באיזה שעה קמים (פרט לכך שחשוב שזה יקרה אחרי הזריחה).
טוב, אני הולך להכין קפה.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/2/2007 09:58, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, עונות השנה, שחרור קיטור
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של שירי ב-26/2/2007 17:47

---