לקפוץ מהרכבת (3)
לרוצים להיזכר ולמי שלא היה כאן בעבר - סצינה ראשונה ושנייה מתסריט שאני עובד עליו. ועכשיו גם סצינה שלישית ורביעית.

3. פנים. בתוך מונית - יום.

אלעד ומירב יושבים במושב האחורי של מונית נוסעת. הם אינם מביטים זה בזה. כותרות הפתיחה של הסרט עולות ביניהם. במהלך הנסיעה נשימתה של מירב נרגעת והיא נעשית יותר ויותר נינוחה. אלעד, לעומתה, עוקב אחרי כל פנייה ואחרי הסכום המופיע במונה.

מירב
(בטבעיות, כביום-יום)
איפה הישארת את גליה?

אלעד
אצל אמא שלך.

מירב
למה לא לקחת את האוטו?

אלעד
כי עמי אמר שאין שם חניה. נסעתי ברכבת.

מירב
לא היה מלא?

אלעד מביט בה כלא מאמין. הוא נאנח.

אלעד
אנחנו לא הולכים לדבר על זה.

מירב מתעלמת ממנו. היא שולפת טלפון סלולרי ומתקשרת.

מירב
אמא? הי, זאת אני. איך גליה? <ביט> אכלה? <ביט> אני מבינה. <ביט> כן, אנחנו בתל אביב, תיכף חוזרים. <ביט> מה? לאלעד היה פה ביזנס ואני הצטרפתי. כן. <ביט> גם הגיעו הנעליים שלי ל'אנטילופ' ואספתי אותן. <ביט> כן, מההמות.

מירב סוגרת את הטלפון. נהג המונית עוצר ליד תחנת הרכבת.

נהג המונית
שלושים שקל.

מירב שולפת כסף ונותנת לו. היא יוצאת במהירות מהצד שלה של המונית ומביטה פנימה. אלעד יושב בכסאו, קפוא.

מירב
אתה בא?

4. חוץ. גשר מעל האיילון בתחנת הרכבת - יום.

אלעד ומירב עוקפים את הפינה אל תוך הגשר. אלעד הולך ראשון, מהר, מירב אחריו. הוא מדבר אליה, אבל רק מדי פעם מפנה אליה את הפנים.

אלעד
...ומה שהכי גרוע, שהייתי אמור לפגוש היום את הרואה חשבון. (מציץ בשעון) בארבע. ובגלל שלא ידעתי כמה זה ייקח, ה... ה... המשטרה, אז ביטלתי אתו, ומי יודע מתי יהיה לו שוב זמן.

אלעד מאט, מצמצם את עיניו ומביט לעבר רציפי הרכבת.

אלעד
(כמעט לעצמו)
מה שמרגיז, זה שהייתי עוד יכול להספיק.

הוא מחפש בעיניו את מירב לצדו, אבל רק כשהוא מסתובב הוא שם לב שהיא נעצרה קצת מאחוריו ונעמדה על מעקה הגשר, מביטה אל המכוניות העוברות באיילון. אלעד מסתובב לעברה.

אלעד
מירבי... מירב...

מירב אינה מגיבה. אלעד מתקרב ונעמד לצדה.

אלעד
מותק, הרכבת תיכף זזה. אם נפספס אותה זה יהיה עוד שעה.

מירב אינה עונה. מבטה נעול על המכוניות החולפות מתחתיהן. אלעד קובר את ראשו בידיו, מתוסכל.

אלעד
נו, באמת. מה קורה אתך? למה את ככה? אני לא יכול לסבול שאת ככה. ואנחנו מאחרים.

אלעד מציץ בשעון שוב. ברמקול נשמעת הודעה על כניסתה של הרכבת לבנימינה לתחנה. אלעד רוקע ברגליו בכעס.

אלעד
די, אני לא רוצה לצעוק עליך.
ׁ(נוגע בכתפה ברוך)
מירבי...?

מירב מתנערת לפתע, כמתוך חלום, מפנה את עיניה בבת אחת לאלעד.

מירב
כן, נכון, בסדר. בוא נזוז.

היא יוצאת בבת אחת לדרך, ממשיכה לכיוון הרציפים. אלעד משתהה לרגע ואז בא אחריה, מבובלבל. הם יורדים במדרגות הנעות ומספיקים בדיוק לעלות לרכבת שהגיעה לתחנה.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/2/2007 01:12, ושייך לקטגוריות אמנות
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-1/3/2007 18:25

---