תפילות
שלשום עזרתי לאסנת להקליט שתי אריות מתוך אופרות. בראשונה, מתוך 'כרמן' של ביזה, מתפללת מיכאלה לאל שיגן עליה במשימה שמטילה עליה אימה, להיכנס אל גוב השודדים כדי לחץ ממנו את דון חוזה, בו היא מאוהבת. בשנייה, מתוך 'לוהנגרין' של וגנר, מספרת אלזה על תפילתה לאביר שיגן עליה, ועל החלום שחלמה, בו הגיע אליה האביר כמענה לתפילתה. בזמן ההקלטה היה לי הרבה זמן לחשוב, ומה שחשבתי עליו הוא כל העניין הזה של התפילה.
לכאורה, התפילה היא דבר מאוד מנחם, מעין טריק כזה לקבל מה שאתה רוצה: הנה אלזה, רצתה אביר וקיבלה אותו. היכולת הזו להשפיע על המציאות באופן שהוא לא פיזי אלא התכוונותי בלבד היא דבר קסום. אלא שהיכולת הזו איננה ודאית: מיכאלה אינה יודעת אם האל יגן עליה או לא. תורת הגמול מבטיחה שאם התנהגת כמו שצריך, התפילה תיענה; אבל אי אפשר לדעת את זה מראש, כי 'נסתרות דרכי האל' וכי יש כל-כך הרבה כללים ומצוות, שמי יודע אם עמדת בכולם. בעולם כזה אתה נמצא בבחינה מתמדת, המתממשת ברגע התפילה אבל תלויה מעליך כחרב דמוקלס כל הזמן. כל פיתוי, כל תאווה, כרוכים בחרדה שמא בעבירה הפעוטה הזו בדיוק תאבד את זכותך לקבל מענה כשתזדקק לו. אם לוקחים ברצינות את האמונה, הרי שאלו חיים בחרדה מתמדת, ובניסיון מתמיד להבין את החוקים ולוודא שעומדים בהם.
ואז חשבתי - הרי חרדה אינה דבר זר עבורי. הרי גם אני מוצא את עצמי לפעמים נתקף חרדה כשאני חורג מאיזשהם כללים בלתי כתובים. חרדת הבירוקרטיה - התחושה שאם מילה אחת בטופס תהיה שגויה 'הם' עלולים לא לאשר לי משהו חשוב - הרי מוכרת לי היטב, ומהי אם לא גרסא 'מואנשת' של החרדה מדרכיו הנסתרות של האל. ואם זה ככה, אם את יראת האלוהים כבר אימצתי, אז איפה הצד החיובי של התפילה? איפה המקום שבו אני שולח את הכוונה שלי לעולם ומקבל את ההגנה שאני זקוק לה?

אין לי תשובה מלאה לשאלה הזו, אבל אני מרגיש שהבלוג הזה הוא חלק ממנה.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/3/2007 23:39, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של לי ב-19/3/2007 10:30

---