דומים אבל שונים

באחת התגובות לשיר 'בתוך הראש' כתבה 'סימן שאלה': "כתבת את כל השיר מתוך התרכזות מוחלטת בעצמך. אין הרבה שירים כאלה. אתה מתאר סוג של חוויה מאוד פרטית." אני מסכים לחלוטין עם המשפט הזה (פרט לאמירה שאין הרבה שירים כאלה) אבל לא רואה אותה כביקורת: תיאור מדויק של חוויות מאוד פרטיות הוא אחד הדברים שאני שואף אליו בכתיבה.
האמירה הזו גוררת אתה כמה בעיות, שהראשונה מביניהם מתבטאת בתהייה 'את מי זה מעניין'. במלים אחרות, למה שיהיה למישהו אחר (פרט למי שמכיר אותי אישית) עניין לקרוא תיאור, מדויק ונכון ככל שיהא, של החוויות הפרטיות שלי?
התשובה שלי לשאלה הזאת היא שהעניין נוצר בגלל שאנחנו (בני האדם) שונים זה מזה ודומים זה לזה בעת ובעונה אחת. אנחנו שונים, כי כל אחד חווה את העולם בדרך קצת אחרת; שני אנשים שיעברו בדיוק אותה חוויה 'אובייקטיבית' עשויים להרגיש דברים שונים לגמרי ולשים לב לדברים שונים לגמרי. וזה בדיוק מה שהופך את החוויות של מישהו אחר למעניינות: אם אני ואת היינו חווים את שקיעת השמש בדיוק באותו אופן, לא היה שום טעם שאנסה להעביר לך בשיר את התחושה שלי, כי את פשוט יכולה ללכת ולהסתכל על השקיעה בעצמך. החוויה האישית והפרטית של מישהו אחר היא דבר מעניין כי היא משהו לא-מוכר, אחר, זר לניסיון היומיומי שלנו.
אבל זה רק צד אחד של המטבע. אם היינו חווים את העולם בצורה שונה לגמרי, ללא כל מכנה משותף, העניין בחוויות של אדם אחר היה רק אנתרופולוגי וחיצוני (הוא חווה מנגו בתור צבע אדום. מה זה אומר?). אלא שמכל מיני סיבות - תורשה, חברה ועוד - יש בעולמות הפנימיים של בני האדם הרבה קווים משותפים, כאלה שהפסיכולוגיה חקרה וכאלה שלא. והקווים המשותפים האלה יוצרים את האפשרות שחוויה פרטית ואישית של א' תהדהד לחוויה אישית ופרטית דומה-אך-שונה של ב', ותביא אותו להסתכלות פנימית חדשה על החוויה שלו. זה קורה לי מדי פעם כשאני קורא שירה, וזה אחד הדברים שהייתי רוצה שהשירה שלי תעשה.
במקום מסוים נראה לי שאחת הפונקציות הבסיסיות של שירה (ושל אמנות בכלל) היא ליצור תקשורת בין החוויות האישיות והפרטיות האלה. שהרי כדי לתקשר על דברים חיצוניים, חברתיים ומשותפים יש לנו הרבה כלים אחרים - השפה המדעית, השפה הפוליטית, הניתוח ההיסטוריוגרפי - ואילו ככלי ליצור תקשורת בין חוויות אישיות פרטיות של אנשים ניצבת האמנות לבדה.

כמובן, אם החוויה האישית מועברת באורח סתום או אידיוסינקרטי (מובן לכותב בלבד), הרי שהשיר חוטא למטרתו הראשונית, שהיא תקשורת; על הכותב מוטלת האחריות להעביר את החוויה הפרטית שלו באופן שהיא תובן ככל האפשר בצד הקורא. אבל אסור שהעבודה הנדרשת כדי שהשיר יתקשר עם קוראיו תוביל לפישוט-יתר של החוויה עצמה, שכן אז ילך לאיבוד הייחוד שבחוויה הפרטית של הכותב - השונה מכל חוויה אחרת של אדם אחר - וזו הרי הסיבה שתיאור החוויה בכלל מעניין מישהו. הכותב חייב למצוא איזשהו שביל זהב, שבו הוא לא מוותר על החוויה הספציפית שלו, אבל מצליח להעביר אותה - על כל רבדיה - לקורא; בעיני המפתח לשביל זה נמצא בחידוד הדיוק והכנות, היוצרים את אותו 'הדהוד' אצל הקורא, אבל אני עדיין מחפש (וכנראה תמיד אחפש) את הדרך שלי לשם.




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 17/3/2007 18:19, ושייך לקטגוריות אמנות
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-18/3/2007 14:12

---