מה אתה רוצה?

"חירות פירושה אחריות, משום כך יראים מפניה מרבית בני האדם"
ג'ורג' ברנרד שו

זה הנושא שבחרתי לכתוב עליו בבחינת הבגרות בחיבור, בגיל 17, ומאז המשפט הזה רודף אותי. במבט ראשון הוא נראה מוזר: הרי החירות ('חופש' בשפה פשוטה יותר) היא מה שכולם שואפים אליו בעולם של היום, הפנטזיה והאידיאל שכולם אמורים לחשוק בו. חירות פוליטית, חירות תרבותית, ויותר מכל - אישית: החופש "לעשות מה שבא לי", "לא לתת דין וחשבון לאף אחד", "ללכת בדרך שלי" וכן הלאה. החירות היא היעד הטבעי שמציבים כשבאים לנמק את הצורך בכסף, המשחרר הגדול, או לחלופין את הפרישה מהעולם הגשמי ואת ההתכנסות למיסטיקה ('חירות הנשמה'). ואם כולם רוצים, אז למה אומר שו שאנחנו מ-פ-ח-דים?
התשובה נמצאת במשפט עצמו. חירות פירושה אחריות, ואנחנו מפחדים מאחריות. דרך אחת לפרש את הטענה הזאת היא הזווית המשפטית-מוסרית: אם בידינו זכות הבחירה - לעשות משהו או לא - ואם יש לנו חירות להחליט על מעשינו, אז אנחנו בהכרח נושאים באחריות המוסרית על פעולתנו, ולא יכולים להתחמק בתואנה ש'לא היתה ברירה' או ש'רק מילאתי פקודות'. כלומר, הבחירה בחירות היא בחירה בנטל כבד, בידיעה שמתישהו בעתיד ניתן את הדין על מעשינו בפני מישהו - בית-דין של מעלה או של מטה - ולא תהיה לנו האפשרות לגלגל את כל העסק על מישהו אחר.
אבל זה לא הכל. הפחד מאחריות על תוצאות מעשינו הוא מובן, אבל הוא מתבסס על קיומה של סמכות מוסרית חיצונית שכלפיה נישפט, כלומר על כך שהחירות עודה מוגבלת בעצם; חירות אבסולוטית היתה אמורה לשחרר אותנו מפחד החוק והמוסר. מצד שני, יש עוד אחריות שמביאה עמה החירות, וזו האחריות כלפי עצמנו. כי אם אני יכול לעשות מה שאני רוצה, הרי שמוטלת עלי החובה לענות כל הזמן, ובכנות, על השאלה "*מה*, בעצם, אתה רוצה?". אני חושב שכל מי שניסה לענות בכנות על השאלה הזו יסכים אתי שמדובר בשאלה קשה, ובאחריות כבדה לכל תשובה שניתן עליה. זו האחריות - והחירות - שכה רבים מפחדים ממנה.

"הבנאדם מתחתן, כי הממשלה לא יכולה להיות אשמה בהכל"
(בדיחה ישנה)

בציטוט שבו פתחתי יש משהו מאשים: כולנו, אומר שו, מפחדים לקחת אחריות, ולכן איננו מנצלים את החירות. אבל נראה לי שהוא קצת מגזים: חיים בחירות מלאה ובאחריות מלאה אינם רק קשים מנשוא אלא גם בודדים עד אימה. במקום להטיל בנו אשמה על ההשתמטות, אפשר לקרוא את המשוואה הזאת גם בדרך הפוכה, כלומר שכל מה שמגביל את החרות שלנו גם מקל בדרך קצת על משא האחריות הרובץ על כתפנו. על ההבנה הזאת מבוססת הבדיחה העבשה לעיל, בה מככבים שניים ממגבילי-החירות הנפוצים ביותר, המדינה/ממשלה והזוגיות. בשני המקרים, אותו גורם המגביל אותנו (בחוקים כתובים ובדרכים אחרות) גם מאפשר אותנו להאשים מישהו אחר בבעיותינו. כמו שהממשלה אשמה בכך שאנחנו לא מרוויחים מספיק, כך בן הזוג אשם בתסכולים שלנו, בחוסר ההתקדמות שלנו בעבודה, ובאלף תחומים אחרים. זה קורה הן במערכות יחסים בעייתיות (שבהן עשוי בן זוג אחד להאשים את השני בעיכוב התפתחותו האישית, ולנצל את האחריות הקולקטיבית של הזוגיות כדי להתחמק מלהכיר בחוסר היכולות שלו להגשים את עצמו) והן במערכות יחסים פתוחות ובריאות, בהן צד אחד ביחסים לוקח אחריות מלאה על תחום מסוים (נניח מסים או תיקונים באוטו) ומוריד מבן הזוג השני לחלוטין את האחריות הזאת.
הדבר המעניין כאן הוא שבעוד שהגבלת החירות בידי המדינה אינה נתונה לבחירתנו, הרי שזוגיות (בעולם הליברלי) היא בדרך כלל עניין של בחירה, ולא משנה כמה המשפחה תלחיץ, תמיד אפשר להחליט לא להיכנס לזוגיות וזהו. והרי המגבלות על החירות הכרוכות במערכת זוגית חמורות בהרבה מאלה שמשיתה המדינה: בעוד שהמדינה כמעט ולא מגבילה את מה שמותר לך לעשות בבית, בד' אמותייך ובלי לערב אנשים מלבדך [1], הרי שבמערכת זוגית תמצא את עצמך בשלב מסוים משנה את הרגלייך, את שעות השינה שלך ואת רשימת הדברים שאתה עושה על הבוקר מתוך פשרה עם רצונותיו של אדם אחר [2]. הקרבה כזו של החירות, מתוך החלטה, דורשת הסבר, ונשאלת השאלה האם ההפחתה בנטל האחריות היא הסבר מספיק.

"במאבק בין אהבה לחירות אישית אין לך סיכוי לנצח. גם אם תנצח, תפסיד את הדבר החשוב ביותר."
[קז'ישטוף קישלובסקי]

גם המשפט הזה מלווה אותי הרבה זמן, והרבה זמן עסקתי בלנסות לפרש אותו לעצמי. במשך שנים התלבטתי מיהו ה"אתה" שאין לו סיכוי לנצח. האם לאיש האוהב אין סיכוי לנצח, כי אם ינצח יפסיד את חירותו, שהיא הדבר החשוב ביותר, או - מה שיותר התאים לי באותה תקופה - שלחירות האישית אין סיכוי לנצח, כי האהבה תביס אותה כל פעם, ואם מישהו יתעקש לנצח, הוא יפסיד את האהבה, שהיא הדבר החשוב ביותר. אבל יש פרשנות שלישית (או וריאציה על הדרך השנייה) שעלתה אצלי בעקבות המחשבות על חרות ואחריות, והיא שהדבר החשוב ביותר שיפסיד מי שיתעקש על חירותו הוא את היכולת לוותר מדי פעם על האחריות ולהניח את משא העולם על כתפיו של אדם אחר. כי אם אין אף אחד שאתה יכול לסמוך עליו, שייקח מדי פעם חלק מהאחריות, העולם נעשה בודד מאוד ועצוב מאוד ובלתי אפשרי לקיום. וגם מי שקנאי לחירותו ומבין כמה הזוגיות מגבילה אותה יתקשה מאוד לשלם את המחיר הזה ועדיין לחוש שיש טעם לחיים.
האתגר האמיתי במערכת זוגית היא לנסות לשמר משהו מהחירות האישית ומהזהות האישית בתוך האחריות הקולקטיבית של ה'אנחנו'. להפריד בין המקומות שבהן עוברת האחריות לבן הזוג או לישות המשותפת המסתורית שנוצרת לבין המקומות שבהם מוטלת עלינו - עלי - החובה לשמר את החירות (ואת האחריות הבאה אתה) ולא להשתמט מחובתנו להיות חופשיים.

(קלי קלארקסון)

לא, אני ממש לא בטוח שזוכת 'אמריקן איידול' התכוונה למה שאני קיבלתי מהשיר הזה. אבל זה לא ממש משנה. השיר, למי שלא מכיר, הוא לכאורה (ואולי באמת) טקסט נדוש למדי על בחורה שהיתה מאוהבת עמוקות במישהו והוא עזב אותה, ועכשיו היא מבינה כמה טוב לה בלעדיו. ה'טוב' הזה הוא אותה חירות אבסולוטית, שמתבטאת במשפט המצוטט, "אני מקבלת מה שאני רוצה". אלא שבשיר באה השורה הזאת בדיוק בשיאו של הפזמון המוזיקלי, שיש בו - לפחות לאוזן שלי, שרוצה לשמוע את זה - משהו מיוסר, משהו שלא לגמרי שלם עם האושר והחופש המושלם שהשיר עוסק בהם. בתוך כל שיר ההלל הזה לעצמאות ולחופש הנשי, אני שומע גם איזשהו עצב הנלווה ל"אני מקבלת מה שאני רוצה". כי זה מפחיד, לקבל מה שרוצים. כי מה אני יודעת מה אני רוצה. כי איך אני יכולה לטפל ברצון הזה שהשתחרר עכשיו.
זה מזכיר לי את האי ב"הנסיך כספיאן" שבו מתגשמים חלומות. האם אנחנו באמת רוצים לעמוד בפני ההשלכות של התגשמות כל חלומותינו? האם אנחנו באמת רוצים להיות אחראיים למה שהרצון שלנו יעשה כשאין מי שינווט אותו, ישים לו גבולות ויתחום אותו?

"אדון לשונות החתולים/ השואל אותי מה אני רוצה/
לו ידעת כמה התרחקו חיי/ מדלפק הקסם הזה/ ואיך הסתבכה מאז בנפשי השאלה"
(אגי משעול)

אין לי תשובה לכל השאלות האלה. לפעמים אני חושב שאני לא חי מספיק, שאני לא משחרר מספיק את הנחש המפלצתי של הרצון, שאני מפחד לקחת עליו אחריות. לפעמים אני מרגיש שאני קנאי מדי לחירות האישית שלי ולוקח על עצמי אחריות, אשמה וחרדה שהייתי יכול בשקט להשאיר לאחרים. אני רק יודע שהשאלה "מה אני רוצה" היא שאלה מפחידה, מסובכת ומורכבת.

[1] כן, המדינה מגבילה את זכותך לצרוך חומרים מסוימים; אבל צריך לזכור שאין לה מערכת מרגלים 24 שעות ביממה (לפחות בדמוקרטיה), כך שגם מגבלות מעין אלה קשה לאכוף.
[2] כמובן שגם האחר משנה את כל הדברים האלה לפי רצונותייך, אבל אין בכך פיצוי; נהפוך הוא, המהלך עשוי לגרום לך לחוש לא רק כאסיר אלא גם כסוהר, וגם זו אינה תחושה נעימה.

*****
בפוסט הזה אני פותח קטגוריה חדשה, 'מונולוגים מהאמבט', שמקורה בתובנה מעניינת שהגעתי אליה, והיא שהפוסטים כאן מתחלקים לשתי קבוצות: כאלה שאני פשוט ניגש למחשב וכותב, ויוצאים בדרך כלל הומוריסטיים, דיווחיים או מבולבלים; וכאלה שעולים לי כרצף מחשבות בזמן המקלחת, ומתגבשים לפוסט מסודר, עם התחלה, אמצע וסוף, כל מיני ציטוטים ועוד פרפראות, העוסק בנושא פילוסופי ומנסה לגעת בו מכמה כיוונים. כדי לציין זאת, בחרתי להכניס פוסטים מהסוג השני לקטגוריה החדשה, שמקור שמה הוא דווקא מנהגו של חתולנו טריסטן להיכנס לאמבטיה ולפצוח בסדרת יללות קורעות-לב.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/4/2007 22:55, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, אמנות, אהבה ויחסים
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-29/4/2007 18:26

---