מיסטר וונגוט, או: איך הפסקנו לפחד ולמדנו להכיר את הפצצה
קורט וונגוט מת.

פגשתי אותו לראשונה בכיתה ט', כשגרתי בארה"ב וקראתי בעיקר מד"ב ופנטסיה. במסגרת לימודי הספרות האנגלית בביה"ס הוטל על כל אחד מהתלמידים לכתוב עבודה, בשלושה חלקים, על סופר שייבחר מתוך רשימה ארוכה של סופרים, שליד שמם צוינו גם שמות כמה ספרים שכתבו. אני כבר התכוונתי לכתוב על ריי בראדברי, היחיד ברשימה שהיכרתי כסופר מד"ב, כשלפתע צד את עיני "הסירנות של טיטאן", שמו של אחד הספרים של וונגוט, ושאלתי את המורה על מה הוא כותב. היא כבר הכירה קצת את החיבה שלי לעולמות אחרים וחלופיים, ומיד המליצה לי בחום לעבוד על וונגוט.
לצורך העבודה קראתי ארבעה מספרי וונגוט והרבה דברים שנכתבו עליו, וכתבתי בסוף על 'האירוניה הקוסמית' בספריו. אבל יותר חשוב - מצאתי לי בן ברית, מישהו לחלוק אתו הערות מרירות על הטפשות של בני האדם, כולל אנחנו עצמנו; ויחד עם זאת גם גשר נוח מעולם המד"ב/פנטזיה אל ספרות שעוסקת בכאן ובעכשיו (או בדרזדן במלחמת העולם השנייה).

בצירוף מקרים מרהיב (שאולי הוכוון מראש), הגיע אלי הידיעה על מותו בדיוק ביום בו התרחש בעירנו סיפור שהיה מתאים לוונגוט כמו כפפה ליד. בשעה אחת בצהריים, עת סעדנו את לבנו בקציצות מאתמול, יצר אתנו קשר ירון וביקש, אם נוכל, להשאיל את האוטו שלו (שהוא השאיל לנו אחרי שהסענו אותו אתמול לנמל התעופה בשטראסבורג, נסיעה הזויה שאילצה אותנו לקום בחמש בבוקר ולנהל קרבות מאסף עם ג'י פי אס עצבני) לסילבי, עוד זמרת הלומדת אצלו, מכיוון שהיא 'בצרה'. טלפון מסילבי, דקות מספר מאוחר יותר, היה אמור להבהיר את העניין, אבל בעצם סיבך אותנו עוד יותר: היא הסבירה שעליה להגיע בדחיפות לעיר מרציש, ושאינה יכול לנסוע ברכבת כי תנועת הרכבות בזארלאנד הופסקה בעקבות פצצה (פצצה!) שנתגלתה בתחנת הרכבת בזארברוקן.
לסילבי לא היה זמן להסביר, אבל המוחות שלנו כבר החלו לצ'קצ'ק כמו קטר קיטור ישן בדרכו אל הצפון. האמנם הגיע הטרור גם לעירנו השלווה? האם ייתכן שבקרוב יישא העולם כולו את מבטו למרדף אחר מחבלי אל-קאעידה בין כיכר סנט יוהנר והשלוס? ומה לעזאזל התחליף המקומי ל-Ynet, דהיינו האתר אליו פונים לקבל את האינפורמציה בזמן אמיתי?
אחרי שעות מספר בהן לא הצלחנו לגלות דבר באמצעות האינטרנט ו/או הטלוויזיה, והתנדנדנו (איזו מילה מידנדנת!) בין ביטול (אה, בטח היה סתם חפץ חשוד וסילבי לא הבינה נכון) לחרדה (לא מספרים לנו מה קורה שם כי ג'ק באוור עסוק עכשיו בניסיון למנוע מהטרוריסטים להגיע למתקנים האטומיים) התברר המצב לאשורו, וקורט וונגוט השמיע מן השמיים צחוק צבאי קצר. מסתבר כי במסגרת החפירות הנערכות בתחנת הרכבת כדי לשדרג אותה לרמה בינלאומית ולאפשר הגעה מהירה יותר של אנשים מנקודה א' לנקודה ב' (כשא' היא עירנו המעטירה וב' היא עיר האורות הבינלאומית פריז) גילו צוותי העובדים, לגמרי במקרה, פצצה שהוטלה ממטוס במלחמת העולם השנייה, לא התפוצצה, ונותרה לנום שם, מתחת ליסודות התחנה, כבר יותר משישים שנה. הפצצה הזו, רבע טון של חומר נפץ שהטילו מטוסי בעלות הברית (?) על העיר מתישהו במהלך המלחמה, היא שיצרה שעות של כאוס ברכבות הזארלאנד, גרמה לסילבי לאחר ושדדה מאתנו את הרכב לאחר הצהריים הנוכחי. ידו הארוכה של העבר היכתה שוב, ביום בו קורט וונגוט הלך לעולמו (ואיזה עולם עמוס ומרתק זה היה).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/4/2007 21:54, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, הומור, סיפרותי
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-18/4/2007 15:10

---