שנאה עצמית בשנאה עצמית
מהי הצלחה?
קשר הדוק, סבוך ומבלבל קיים בין הצלחה לבין פרסום. כמעט כל הצלחה שמגיע אליה אמן קשורה בפרסום כלשהו - שיר שראה אור בכתב עת, הופעה, דיסק שיצא ועוד. מצד שני, פרסום כשלעצמו אינו מדד להצלחה אמנותית, אחרת כולנו היינו עוסקים בניתוח מלודי של המוזיקאית בריטני ספירס. אמנים רבים רואים ב'יחסי הציבור' נטל נלווה ליצירה עצמה, אותה הם רוצים לחשוף; אחרים מסתירים ככל האפשר את היצירה ומכסים עליה בהו-הא תקשורתי. והרי לפרסום מתקשרים סלבריטאי-צעצוע, סלוגנים, מכונות שכפול דורסניות, פרובוקציות, כסף - כל מיני דברים שמה להם ולאמנות?

אבל הדחף להתפרסם קיים. הקישור האוטומטי בין פרסום להצלחה קיים. הנטייה הטבעית למדוד את עצמך לפי כמה אנשים יודעים את שמך קיימת. היא טבעית. היא בסיסית. היא קיומית. הרי המכירים את שמך הם קוראים פוטנציאליים. הם מבינים פוטנציאליים. שותפים פוטנציאליים לדיאלוג.הם כמובן גם פוגעים פוטנציאליים, מקנאים פוטנציאליים, טרולי אינטרנט פוטנציאליים, אבל דחף הפרסום לא חושב עליהם.

במקרים רבים, הצלחה באמנות נמדדת בהכרה מהממסד, איזושהו ממסד, ולאו דווקא מהקהל הרחב. אבל גם במקרה הזה מדובר בפרסום, רק סוג אחר שלו - ממוקד לשומעים הנכונים במקומות הנכונים. הבעיה היא שערכה של הצלחה כזו תלוי בערכו של הממסד המכיר, ולכן היא גורמת ללחצים המעודדים אותך לשמור על נאמנות לממסד אמנותי מסוים. התוצאה, המוכרת בתחומים אמנותייים רבים, היא של 'קליקות' הנאבקות זו בזו ומפרסמות את עצמן בקרב הקהל ובקרב המבקרים במטרה לשמר את מעמדן.

המאבקים האלה מעצבנים אותי, כי אין בהם שום אמנות או תקשורת. גם אם יש מסווה של דיון בערכי היסוד של האמנות, זה מהר מאוד גולש לוויכוח עקר על פרסום ועל כסף. אני בעד מגלומניה ביצירה, כזאת שיוצרת שירים מפוצצים ("שירה חייבת לעמוד ולדבר" - חזי לסקלי, "מכל העשבים" - סיון בסקין ועוד ועוד), בגלל שהיא מבטאת את היצר הזה, של התאווה להיות ידוע, מוערך וכו', בתוך האמנות עצמה, בתוך היצירה, וכל מה שאנושי ראוי להיות ביצירה. אבל קשה לי עם תאוות הפרסום ככוח מפעיל מחוץ ליצירה. קשה לי עם מי שנראים כנדחקים בתור, כמנסים לקדם את עצמם בפרובוקציות או באמצעות המטרה בלתי פוסקת של תשבוחות וטפיחות על השכם לעצמם.

בגלל שגם לי יש אגו מסוים, ועוד לא הפכתי להיות נזיר בודהיסטי, אני מוצא את עצמי לפעמים נגרר אחרי הפרובוקציות ומגיב אליהן. אני שונא את עצמי ברגעים האלה, בהם אני מנתק את עצמי מהיצירה עצמה ועובר לעסוק בעצמי כסובייקט ובפרסום שלי כמדד. אני שונא עוד יותר את הפרובוקציות, בגלל שהן גורמות לי לשנאה העצמית הזאת. אלא שזה גורם לי לשנוא את כל הצד הפרסומי הכרוך ביצירה, וזה כלשעצמו לא טוב - כי אין הצלחה ללא פרסום, כי אי אפשר להישמע ולהיקרא בלי לשלוח לכתבי עת, בלי להופיע, בלי לפרסם.

לגוסטב קלימט יש תמונה שנקראת goldfish. כותרת המשנה של התמונה היא 'to my critics'. קלימט מגיב למבקריו בחשיפת תחת במרכז התמונה, מעין 'נה באוזן'. זו בעיני 'תגובה הולמת' לביקורת לא-לגיטימית, להתקפות של קנאים ותאבי-פרסום. מצד שני, קשה מאוד לשיים תגובה כזאת. אני יכול להחליט שכל פעם שינסו לדקור אותי אני אכנס לחדר ואכתוב שיר חדש (מממ... זה מזכיר לי את ההתעקשות של המתנחלים להקים יישוב בכל מקום שהיה פיגוע), אבל זה פשוט יהיה מאולץ.

נדמה שיש בי שתי ישויות: זה שעוסק בפרסום וזה שעוסק בפחד. זה שחושף לעולם ומתגאה וזה שמסתיר ומתכנס. הפרדוקס הוא שהאמנות היא בלחשוף לעולם, ולהתגאות, במקומות הרגישים ביותר של הישות המתכנסת, החשופית, הבוכה.

אולי הייתי צריך להישאר במתמטיקה.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 17/4/2007 19:53, ושייך לקטגוריות אמנות, שחרור קיטור
תגיות בטכנורטי: אמנות, שחרור קיטור
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של F ב-19/4/2007 16:40

---