לקפוץ מהרכבת סצינות 5-6
{לינקים לסצינות הקודמות - ברשימות משמאל} כותרת: חודש אחר כך 5. חוץ. גינה קדמית של בית בפרדס חנה - יום בגינה של בית פרטי חד-קומתי נאה יושבת מירב על כסא נדנדה וסורגת. גליה, בתה בת החמש, משחקת בכדור לא רחוק. למרות גילה הצעיר, לגליה יש פנים עם אופי, משורטטים בקווים חזקים, והיא גדולה יחסית לגילה. הסלולרי של מירב מצלצל. היא מניחה את הסריגה בצד ועונה. אלעד על הקו. מירב הלו. אלעד (O.S.) הי מותק, איך בבית? מירב אתה יודע... כרגיל. אני סורגת סוודר. אלעד (O.S.) כן, כדאי. שמעתי שבבוסטון קר. מירב חשבתי שאמרת קיימברידג'? אלעד (O.S.) (מצחקק) זה ליד. <ביט> תגידי, הדואר כבר הגיע? מירב לא, אני יושבת בחוץ ולא ראיתי אותו. אלעד (O.S.) אז תקשיבי לי טוב. חשוב מאוד כשהוא מגיע לבדוק אם יש חבילה בשבילי מקיימברידג'. זה חשוב ממש. ותודיעי לי ברגע שקיבלת. הכדור שזרקה גליה מתעופף מול עיניה של מירב ונוחת בדשא לידה. היא מרימה אותו וזורקת לגליה חזרה. אלעד (O.S, ממשיך) שמעת אותי? מירב כן, כן. אלעד (O.S.) אה, וקבעתי עם האינסטלטור שהוא יבוא עוד מעט ויבדוק מה קורה עם הברז. אבל תעשי לי טובה, אל תתני לו להתחיל לעבוד לפני שהוא נותן הצעת מחיר, ואם זה יותר מארבע מאות תתקשי אלי ואני אבדוק עם עמי. אוקיי? בסדר? מירב מתמסרת עם גליה בכדור אבל מסמנת לה להיות בשקט. כשאלעד מסיים לדבר היא מהנהנת, ואז תוספת את עצמה ומחייכת. מירב הכל בסדר. אל תדאג. אלעד (O.S.) מה את עושה? מירב אמרתי לך, יושבת בחוץ וסורגת. אלעד (O.S.) נשמע גן עדן. הלוואי עלי. טוב, כשתתעייפי מלסרוג תנסי לתפוס את העירייה בקשר למים, טוב? זה לא ייתכן שכל השכנים משלמים על הגינה לפי תעריף לחקלאים ורק אנחנו לא. גליה זורקת את הכדור למירב ומירב מפספסת. גליה מביטה במירב בכאילו-כעס. מירב (בפיזור נפש) כן, כן. אני מצטערת. אלעד (O.S.) טוב, אני חייב לעבוד. צ'או. נדבר. אלעד סוגר את הטלפון לפני שמירב עונה. מירב אמ... כן. נדבר. היא ממשיכה לשבת, הסריגה על ברכיה, מביטה בעייפות בחצר. היא רואה את גליה רצה לעבר הכביש ומתעוררת. מירב גליה! גליה נעמדת במקום, חצי מטר משפת המדרכה. מירב (ממשיכה) אמרנו שלא רצים לכביש. גליה (מחייכת) טוב. אבל הדוור בא! היא מצביעה להמשך הכביש ואכן הולך ומתקרב דוור על אופניו. מירב קמה מהכיסא וניגשת אליו. מירב משהו בשבילנו? הדוור נבדוק. הוא מחטט בין המכתבים בתיק שלו ושולף חבילה עטופה בנייר חום. גליה מביטה בה בתשוקה. גליה מה זה? מישהו שלח לנו שוקולד? מירב אני לא חושבת שזה שוקולד. (לדוור) זה מאמריקה? אנחנו, כלומר, בעלי, מחכים לחבילה משם. הדוור לא, זה דווקא לא דואר אוויר. הוא מציץ בכתובת שעל החבילה. הדוור (ממשיך) האמת שזה בשבילך בכלל, גברת נאור. מירב באמת? הדוור כן, דואר רשום. תחתמי כאן, בבקשה. מירב חותמת, מהורהרת, והדוור עולה על אופניו ומנופף לשלום. גליה ומירב מנופפות חזרה. גליה בפעם הבא תביא לי ממתקים! מירב לוקחת את החבילה לכיסא הנדנדה ובוחנת אותה. כתובת השולח אינה מוכרת לה. היא פותחת את החבילה ומגלה יומן עב-כרס ופתק בכתב יד, שנופל על הארץ. מירב מניחה את היומן על שולחן קטן לידה ומרימה את הפתק. אורנה (V.O.) (קוראת את המכתב) הי מירב. את לא מכירה אותי, אני ידידה של תומר. הוא ביקש ממני, לפני שהוא מת, לדאוג לחפצים שלו, לפי הצוואה. על היומן הזה היה כתוב במפורש לשלוח למירב, ואת הכתובת שלך. אני לא יודעת יותר מזה, ולא איכפת לי. תעשי עם זה מה שאת רוצה. מירב מקפלת את המכתב כך שרק החתימה נראית. אורנה (V.O.) שלך, או לא שלך, אורנה. מירב מכדררת את הנייר לכדור ומניחה לידה. היא מרימה את היומן ומביטה בו. על הכריכה לא כתוב דבר. גליה קוראת לה מקצה החצר. גליה (O.S.) אימא, אני רוצה קרטיב! מירב מניח את היומן בצד וניגשת לגליה, שפניה התלכלכו מחפירה בבוץ. מירב אי אפשר קרטיב. את יודעת שתיכף צהריים. גליה אבל בגן מקבלים קרטיב לארוחת עשר. מירב לוקחת את ידה ומובילה אותה אל הבית. מירב אבל היום רצית להיות בבית, לא? גליה אבל אבל... מירב אבל זהו. בואי נלך לשטוף את הפנים שלך ואז נראה מה אוכלים לצהריים. גליה אני רוצה שניצל עם אורז. הן נכנסות לתוך הבית. היומן נותר בחוץ, סגור. 6. פנים. משרד באוניברסיטת חיפה - יום. המשרד עירום למדי מקישוטים. על קירותיו מספר כונניות העמוסות לעייפה ספרי היסטוריה וסוציולוגיה ותיקיות מלאות דפים. על הקיר תצלום ממוסגר של כפר ים תיכוני. אלעד יושב ליד המחשב, מאחוריו תריס ונציאני חצי-סגור המעביר פנימה רק מעט אור. הוא מקליד ואוכל סנדוויץ' במקביל. נשמעת דפיקה על הדלת, ואלעד מרים את עיניו. לפני שהוא מספיק להגיב, הדלת נפתחת ונכנסת מיה, בת 24, רזה ופרועת שיער, לבושה חצאית וחולצה מכובדת, אבל עם נזם באף. מיה הי. אלעד (בחיוך) מַיצ'וּק. מה קורה. מיה מה כבר יכול לקרות? בא לי הביתה. היא נכנסת ומתיישבת בכיסא שמול השולחן של אלעד. על השולחן מונחים מספר ספרים ומסמכים, וגם תצלומים של מירב ושל גליה. אלעד מסתכל על שעון הקיר שמעל הדלת. אלעד עוד שעתיים ועשרים דקות. וממילא את לא עושה הרבה. מיה יש לך מיונז על השפם. אלעד מנקה במהירות במפית את השפה העליונה ומניח בצד את הסנדוויץ'. אלעד יותר טוב? מיה מהנהנת. מיה ראש החוג רב עם אשתו היום. ומוטי שוב יצא מוקדם. אה, וגם הגיעה לך איזה חבילה. אלעד (כובש את סקרנותו) חבילה? מיה כן, מאמריקה. נדמה לי קיימברידג'. שאני יביא? אלעד (מופתע) כן, כן... בעצם, אולי אני אבוא אתך לקחת את זה. מיה בי מיי גסט. ממילא לבד לי במשרד. היא מחייכת לעבר אלעד, מופתעת מחוסר הביטחון שבקולו. הוא קם, מכבה את מסך המחשב ומביט בה בחקרנות. אלעד תגידי... מוטי ראה את זה? מיה את מה? אלעד את החבילה הזאתי. מקיימברידג'. מיה אין סיכוי. אמרתי לך שהוא הלך מוקדם. היא קמה גם היא ועומדת מולו. רק השולחן מפריד ביניהם. מיה (ממשיכה) למה זה חשוב? אלעד זה... זה לא חשוב. מיה אלעד, אתה שקוף כמו הבגידות של ראש החוג. דבר אתי. אלעד בוחן אותה ומתלבט, אבל עיניה המתחננות משפיעות עליו לבסוף. הוא מקרב את פניו לפניה עוד יותר, ומדבר בשקט, כמו קושר. אלעד בעיקרון, ביקשתי שישלחו לי את החומר מקיימברידג' הביתה. כנראה התבלבלו. אני לא רוצה שמוטי יראה, כי גם הוא הולך על אותו ג'וב. זה מאוד יוקרתי. אני חייב שאף אחד לא ידע שקיבלתי את החבילה הזאת. הוא נושף בבת אחת, מרוקן. עיניו מתרוצצות בלחץ על פניה וגופה של מיה, שלא בדיוק מבינה מה הוא רוצה ממנה. מיה (באי נוחות) אמממ... אל תדאג. אני כמו ג'ק באוור. בעינויים לא יוציאו ממני. אלעד מהנהן. הוא שובר את המבט עם מיה, יוצא מאחורי השולחן וניגש לדלת. אלעד תודה. מיה מושכת בכתפיה ולא עונה.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/4/2007 21:27, ושייך לקטגוריות אמנות, סיפרותי
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של _LiBERTiNE_ ב-27/4/2007 12:46

---