קולרבו (לך עם הכעס)
היום בבוקר עברנו חוויה קשה. אחרי שנראה כי באדיבות חברת הכבלים הגענו אל המנוחה והנחלה האינטרנטית, ויחד עם האח הלינוקסאי פתרנו גם את בעייית הרשת האלחוטית והפכנו את וודאפון לפיסת היסטוריה עצובה, ראינו לפתע - ללא כל אזהרה - את האינטרנט שלנו, משוש עינינו, שובק חיים לכל חי, בשני המחשבים גם יחד. מספר נסיונות עקרים להיאבק בטכנולוגיה הובילו אותנו אל מקור התקלה - הכבלים עצמם: המודם המהבהב הודיעו כי אין לו שום קשר עם החוץ וגם התמונה בטלוויזיה היתה איומה ונוראה.
במסגרת המערך המקובל של חוקי מרפי, התברר במהרה ש:
1. יום שבת בצהריים הוא המקבילה הגרמנית של יום ו' בצהריים - היום בו נוטה הכל להתקלקל, בגלל שרוב המתקנים ואנשי השירות כבר נמצאים בדרכם אל מנוחת הסופ"ש.
2. הדרך לשירות הלקוחות של חברת הכבלים רצופה הודעות מבלבלות בגרמנית, וכשחוצים אותן מגלים ששיטת השירות שלהם היא 'תשאיר לנו מספר טלפון וטכנאי ייצור אתך קשר." "מתי?" "אנחנו לא יודעים."
3. בשל כל מיני שינויים שעשינו לקנפג את המערכת, אינטרנט-הגיבוי שלנו (וודאפון המקוללת) לא עובד.
4. כל זה קורה בדיוק 24 שעות אחרי שהאח הלינוקסאי נעלם לעבר אמסטרדם.

התגובה הנכונה לכל העניין הזה, במיוחד אחרי שמצאנו דרך להפעיל אינטרנט מהנייד ובהתחשב בכך שלא הייתי במיוחד צריך אינטרנט לעבודה הבוקר, היתה צריכה להיות להמשיך לעבוד בשלווה עד הטלפון מהטכנאי, או במקרה הגרוע להרים שוב טלפון לכבלים ולשבת להם על הראש עד שיתקנו. אבל אותי זה הוציא מהכלים, ועורר אצלי מפלצת של כעס שהיה קשה מאוד להסתיר, וקשה מאוד לעקוף, וקשה מאוד להתעלם ממנה. גרוע מכל, הכעס נותר כמו גוש קשה בתוך הבטן, חסר אובייקט אבל שריר וקיים, גם אחרי שפתאום באמצע הצהריים האינטרנט חזר והכל (כך נראה) שב על מקומו בשלום. "אז מה נעשה עם הכעס הזה?" כמו ששואל ברי סחרוף.

וזה מביא אותי לגיבור הפוסט הזה, קוּלֶרבוֹ, שהוא דמות במיתולוגיה הפינית, וגם גיבור האופרה הפינית שראינו אתמול. עלילת האופרה שונה במקצת מהמיתוס, אך לשניהם קווים משותפים. קולרבו הוא בנו (או נכדו) של קאלרבו, והסיפור מתחיל כאשר יריבם המושבע אוּנטוֹ תוקף את הכפר, שורף את ביתו של קאלרבו והורג את כל בני המשפחה, פרט לקולרבו הקטן, אותו הוא אוסף לביתו ומגדל כעבד מושפל. קולרבו גדל כשבלבו כעס ורצון לנקמה, ובהגיעו לגיל בגרות מוכר אותו קאלרבו (שלא מוצא בו שימוש) כעבד לנפח אילמארינן. אלא שבניגוד לגיבורים-יתומים אחרים הגדלים אצל משפחה מרושעת וצמאים לנקמה, קולרבו אינו הופך לאביר אציל-נפש כאיניגו מונטויה, או לגיבור בעל נפש רגישה כהארי פוטר, אלא נעשה אדם גס, מר נפש ואלים (במלים אחרות - וילדע חייע). כך יוצא שכאשר ארוסתו הצעירה של הנפח משתעשעת ומכניסה אבן ללחם אותו היא אופה לו כצידה למרעה, הוא מאבד את צלילות דעתו ושוחט תחילה את העדר ואחר-כך אותה. כעת, כשהוא משוטט בעולם כרוצח, נודע לו שמשפחתו לא מתה אלא חיה מוסתרת בבקתה ביער, אך מזגו הפראי והכעס הבוער בדמו אינם מאפשרים לו לחיות בקרבתם בשלווה (מה גם שאביו מסרב להכיר בו בהיותו רוצח). כשהוא מתודלק בכעסים ישנים וחדשים, יוצא קולרבו לנקמתו באונטו, ושורף את ביתו ואת הכפר כולו; השנאה והכעס מכלים את נשמתו לגמרי, כך שגם כשהוא שומע שמשפחתו מתה (אביו יצא מדעתו, הרג את אמו והתאבד) אין בלבו מקום לצער. לבסוף, כשאש הנקמה עולה אל על, לא נותר לקולרבו אלא לשחוט גם את עצמו.
יש במיתוס (ובאופרה המבוססת עליו) הרבה דברים מרתקים, למשל ההכרה בכך שילד שגדל בקרב הורים שונאים ומתעללים עלול להפוך לאדם המונע בידי שנראה בחייו הבוגרים; אבל מה שפורט עכשיו על המיתרים שלי הוא הדחף של קולרבו, כשהסיבה לכעסו ולנקמתו ניטלו ממנו, ליצור לעצמו סיבות חדשות לנקמה, כי ככה הוא רגיל. הדחף הזה מכניס את קולרבו למאבק פנימי, בין הקול הקורא לו לנדוד ולהרוג לבין זה המחפש את האנושיות שבו, את העדינות, קול ששואל 'למה כל הקושי הזה?' (באופרה יוצג המאבק הזה היטב באמצעות דמות בשם קימו, לכאורה חברו הטוב של קולרבו, המשמש כשיקוף החלק העדין בנפשו). נדמה לי שסיפורי נקמה רבים - מהרוזן ממונטה כריסטו ועד איניגו מונטויה - אינם נותנים דין וחשבון על ההשפעה שיש לחיים בכעס ובשנאה על הנפש, ועל חוסר היכולת של מי שהתמכר לכעס לחיות עוד בתוך החברה.
כמובן, אין כעס על חברת הכבלים ככעס על רצח-אב, ואצלי נשארו עוד אי-אלו פינות (נו, טוב, הרבה פינות) שהכעס והמרירות לא השתלטו עליהן; אבל בכל כעס, גם קטן וגם גדול, יש אינרציה, והוא מנציח את עצמו גם אחרי שהגורם לו נעלם. לכעס כזה, שאין לו מקור ויעד, קוראים אלימות; איך מכירים באלימות שבפנים מבלי לתת לה להשתלט?


לקוראים שאוהבים פוסטים קלילים: אל תדאגו, הם עוד יחזרו.
לקוראת יעל: לא שכחתי אותך; הולכות ומתבשלות לי מחשבות על יחסי למדינות ישראל על רקע המעבר לכאן, בתשובה לשאלתך מלפני כמה פוסטים. זה תהליך אטי, אבל אני מקווה שבסוף יביא לתוצאה מוצלחת.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/4/2007 20:14, ושייך לקטגוריות מונולוגים מהאמבט, אמנות, המחשב ואני, שחרור קיטור
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של רוני ב-29/4/2007 22:46

---