אין לי ארץ אחרת
(שאלה שעלתה כאן בתגובות שלחה אותי למסע בעקבות היחס שלי למדינת ישראל ולהגירה ממנה. מאחר שלא ממש גיבשתי דעה מסודרת בעניין הזה, המסע לבש אופי נסיוני במקצת, שיתבטא בנטייה של הפוסט הנוכחי להיות אסוציאטיבי ולא פסקני במיוחד, כך שאולי לא יענה בדיוק ובאופן מלא על השאלה שנשאלה. אם יהיה צורך, אמשיך להעמיק בנושא בפוסטים נוספים).

כשהייתי ילד היה לנו משחק ישן בשם "משחק-טיול בארץ ישראל השלמה". שם המשחק לא היה מנוקד, ואני תמיד קראתי את המילה האחרונה כ"הַשְלָמָה", והנחתי שחסר מקף לפניה; זה נראה לי הגיוני, כי מטרת המשחק היתה 'להשלים' ביקור בשישה אתרים על מפת הארץ, שכללה כמובן גם את יהודה, שומרון, עזה, סיני והגולן. זה נראה לי אמנם קצת מוזר שהאתרים לביקור לא כללו את תל אביב או חיפה (הם היו ירושלים, אילת, מטולה, קונייטרה שבגולן), שארם א-שייך ועוד אתר בקצה סיני ששמו חמק לעת עתה מזכרוני), אבל היה הגיון 'משחקי' בכך שצריך להגיע לכל קצוות הלוח כדי להשלים את המשימה, כך שהעניין לא טרד את מנוחתי. וכי למה שיטריד אותי, כשכל המפות שראיתי בבית הספר הראו ישראל רחבת-מותנייים, עם תוספת למעלה מימין? איך הייתי יכול לדעת שבמסווה של משחק ילדים נחשפתי למניפולציה אידיאולוגית, לעיקרון 'ארץ ישראל השלמה' ולדעה פוליטית שהיום משויכת לימין ההזוי?

אחרי שגדלתי קצת עברנו, כל המשפחה, לארצות-הברית לשלוש שנים (אבא שלי היה בשליחות). למרות חוויות אדירות שצברתי בטיולים ביבשת באותם שנים, מבחינה חברתית היה המעבר עבורי טראומטי למדי - בעוד שחברי בארץ החלו בגישושי החיברות של גיל העשרה (כיתות ח'-ט'-י') אני התקשיתי למצוא את עצמי בחברה האמריקאית, הבנויה על קודים חברתיים אחרים. בשלב מסוים גם החלה בארץ האינתיפאדה הראשונה, מה שאמר שהאמריקנים המודעים יותר לסביבתם החליפו את השאלה "Do you ride camels to school" בתהיות על כמה בטוח מבחינתנו לחזור לשם בסוף התקופה.
בתוך כל הבלגן הזה התבטל שיעור היסטוריה והמורה המחליף (נדמה לי המורה להתעמלות) החליט להעביר את הזמן בחידון טריביה-אקטואליה שכנראה העתיק מהעיתון המקומי. אני לא הבנתי הרבה באקטואליה אמריקנית, כך שנמנמתי רוב הזמן, אבל אוזני נפקחו כשהמורה שאל בשלב מסוים את השאלה הבאה:

(או משהו דומה).
מיד ראיתי את ההזדמנות שלי להבריק. אמנם האינסטינקט הראשון שלי - מאז משחק ארץ ישראל השלמה - היה לתקן ולטעון שישראל אינה כוח כובש באזור אלה; אבל מיד הבנתי שעדיף פשוט לזהות את האזורים ולזכות בנקודות. לקחתי עוד כמה שניות לוודא שאני זוכר איך אומרים באנגלית יהודה, שומרון ועזה, הרמתי את היד בביטחה, ועניתי בביטחה "Judea, Samaria and Gaza". מה רבה היתה הפתעתי כשהמורה הודיע שתשובתי שגויה לחלוטין, שכן אצלו כתוב "The West bank, the Gaza strip and southern Lebanon".
מעבר למבוכה המובנת, התשובה הותירה אותי מבולבל. דרום לבנון? לא נסוגנו משם ב-86? מה עוד אני לא יודע על המדינה שלי? מה עוד היא מסתירה ממני, ישראל הרשמית והייצוגית? אלו עוד הפתעות נכונות לי ממנה?

ב-88 חזרנו ארצה ותוך פחות משנה מצאתי את עצמי במשלחת בני נוער לפולין. 'מצאתי את עצמי' הוא תיאור מדויק, שכן הסיבה להשתתפותי במשלחת היתה שניגשתי לחידון בנושא השואה והגבורה בביה"ס, שהפרס הראשון בו היה הצטרפות למשלחת ללא תשלום. אני ניגשתי לחידון פשוט כחובב חידונים וטריביה, בלי לשקול יותר מדי את משמעות ה'פרס', והתוצאה היתה שהצטרפתי למשלחת 'ברגע האחרון' ולא השתתפתי כמעט בתהליך החווייתי הארוך שתוכנן לנוסעים (ביקור בלוחמי הגטאות וביד ושם, שיחות עם ניצולים ועוד). אבל דווקא העדר ההכנה גרם לחוויה שלי להיות עצומה, מטלטלת, מפתיעה ומרגשת (בעוד חלק מחברי בילוי את הזמן בהמצאת בדיחות חדשות על פולנים).
יומיים אחרי שחזרנו הובהלנו (ארבעה ממשתתפי המשלחת) לראיון עם כתבת העיתון המקומי לקראת גיליון יום השואה. השיחה עם הכתבת אילצה אותי לגבש תשובות לשאלות כמו 'איך השפיעה הנסיעה על הראייה שלך את עצמך כישראלי?' וכן הלאה, וחשפה בפני את תשובותיהם של האחרים לאותן שאלות. התברר שיש פער בינינו: רוב המשתתפים האחרים ציינו שהמסע גרם להם להיות יותר פטריוטיים, להרגיש ש'אסור לנו להיות חלשים' וכן הלאה. אני, לעומת זאת, התרשמתי במיוחד מהעובדה שחלק מהמחנות גבלו ממש בכפרים פולניים, בהם חיו אנשים כל המלחמה בלי לדעת כלום, או לפחות בלי ממש להתעניין במה שקורה להם מתחת לאף. הלקח, בעיני, היה לא הפטרת 'פולנים אנטישמים', אלא נגע בחובה להיות כל הזמן מודעים למה שבאמת קורה, ולא ללכת שולל אחרי מה שהשלטון מנסה למכור לך. כן, אמרתי לכתבת, אני יותר פטריוטי, אבל המובן של המילה הזו בעיני הוא הרצון לפקח על המדינה שלי ולראות מה היא עושה ואיך היא עושה את זה, כי אני לא לגמרי בטוח שאני סומך עליה.

העמדה הזו, שגיבשתי די במקום באותו ראיון בכיתה י"א, מלווה אותי מאז. מתישהו בסביבות גיל 18 התחברו אליה גם מלים ומנגינה: "אין לי ארץ אחרת/ גם אם אדמתי בוערת.... לא אשתוק, כי ארצי/ שינתה את פניה/לא אוותר לה, אזכיר לה..." וכן הלאה. הרצון הזה לחפור מתחת לאמיתות הברורות ולגלות מה מסתירים ממני דחף אותי לקרוא הרבה על ישראל מעיניים זרות - מאמרים, ספרים וכו' - ולנסות לפרק את הנחות היסוד של הקונצנזוס ולהבין מה מסתתר מאחורי המושג הזה 'מדינת ישראל'. מבחינה פוליטית זה בעיקר דחף אותי יותר ויותר שמאלה, אבל זה כבר סיפור אחר.

עכשיו נשאלת השאלה אם אפשר לשמור על עמדה של 'אין לי ארץ אחרת' גם כשחיים כאן. מצד אחד, נראה שבעידן האינטרנט לא קשה לעקוב אחר גורלה של המדינה ואפילו לדבר, להזהיר ו'לשיר באוזניה' גם מעבר לים. והרי מילן קונדרה, למשל, נותר צ'כי במלוא רמ"ח אבריו גם כשחי שנים רבות בפאריז. מצד שני, קונדרה נאלץ לעזוב את צ'כיה, שהיתה תחת דיקטטורה קומוניסטית, בעוד שבישראל יש - עדיין - דמוקרטיה, כך שקצת יותר קשה לקחת ברצינות את 'עמדת הגולֶה' שחלק מהישראלים החיים בחו"ל ממהרים לאמץ.

עד כאן הגעתי. יש עוד ים שלם של דברים שלא נגעתי בהם, אבל בשביל זה יש פוסטים אחרים, ותגובות, וזמן מכאן ועד שנת ה'תתקצ"ט. אשמח לתגובותיכם.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 2/5/2007 22:04, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, מונולוגים מהאמבט, ביקורת
32 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-29/5/2007 18:03

---