Glory of the 80s (פוסט יוטיוב)
טוב, הגענו לשלב ביחסינו שאני חייב לחשוף בו כמה פינות אפלות מאישיותי. אבל לפחות יהיה פאן. למתקשים, שקיות ההקאה נמצאות מתחת לכיסא, ופינת החתול - מימין.

אז ככה:
בשנות השמונים קמה התודעה המוסיקלית שלי. שם עוצבה דמותה, ונוצרו יצירות מופת ויצירות פחות מופתיות שקלעו לטעמה וליוו את ניסיונותיה הראשונים בחיים. אבל למרות שזה אומר שאני משוחד, קשה לי שלא לחשוב שבאופן אובייקטיבי, הלהיטים של שנות השמונים היו איכשהו איכותיים יותר מאלה של עכשיו. הכוונה היא לא ללהקות האינדי ולכל האופציות מכל הכיוונים, אלא לזרם המרכזי, זה שכיום מיוצג ע"י שאקירה, בריטני ספירז וחבורת ראפרים שצועקים Shake ya booty או משהו כזה. איכשהו, נדמה לי שלהיטי האייטיז היו עדיפים - תמימים יותר, עוצמתיים יותר, מעניינים יותר מבחינת המלים (טוב, לא כולם) וסוחפים יותר מבחינה מוזיקלית. היום, הלהיטים שמצליחים לסחוף אותי הם במקרים רבים סימפולים מהאייטיז (וגם אז אני מעקם את האף כשמישהו מתחיל פתאום איזה ראפ עצבני ביניהם). הדבר היחידי שללא ספק בעייתי באייטיז הוא הבגדים והתסרוקות - בזאת נוכחתי באופן חד-משמעי כשהסתובבתי ביוטיוב להכין את האוסף הזה. זה כל-כך מזעזע שכדאי לצפות בווידיאוים כמסמך אנתרופולוגי, תוך שאתם מזמזמים את השירים. לצורכי הפאן הטהור, בחרתי בשלב זה רק להיטים מקפיצים במיוחד, אז נא להדליק רמקולים (או לשים אוזניות).

טוב. תחנה ראשונה. האם אתם מוכנים למסע בזמן?
1983. איכשהו (לא ברור לי למה) עומד להתארגן ערב כיתה ראשון אצלנו בבית, וחייבים להשיג מוזיקה. האינטרנט, כמובן, היה עוד מדע בדיוני, וגם דיסקים עוד לא היו; כתוצאה נאלץ אבא שלי לקפוץ לשכנים, שלהם היה אוסף תקליטים מקיף, ולהקליט מהם על קלטת מספר שירים מקפיצים. הקלטת, עם הכיתוב בכתב-יד 'מסיבת ריקודים 83' נשארה בידינו הרבה אחרי המסיבה, והיתה הפריט הראשון בחינוך המוזיקלי שלי. כיכבו בה מייקל ג'קסון, אבבא, והשיר הבא, שאין לו הרבה מלים אבל הקצב.... שימו פליי.




יש שתי פואנטות משעשעות לגבי השיר הזה:
1. הוא היה להיט חד-פעמי ללהקה שביצעה אותו, lipps inc, ואח"כ שוב להיט חדפעמי ללהקת הת'ראש מטאל פסאודו אקו, שביצעה אותו שוב ב-1987.
2. ב-1987, אחד מידידי היה חובב ת'ראש מטאל, וכך נחשפתי שוב לשיר - בגרסה אחרת.

אבל עוד חזון למועד ל-1987, ולפני כן אנחנו ב-1984, השנה בה התחלתי לעקוב באופן קבוע אחרי 'להיט בראש' ומה שלא היה אז בערוץ הראשון, וללכת ליותר ויותר מסיבות כיתה (בכל זאת, אנחנו כבר בכיתה ו'!). אחת הלהקות הגדולות באותה שנה בישראל (וביפן...) היתה להקה גרמנית עם השם המצחיק 'אלפאוויל'. אז כולם זוכרים את Big in Japan, ול-Forever Young עשו לאחרונה חידוש סביר, אבל אצלנו בקריית חיים לא הפסיקו לרקוד לצלילי הלהיט הקצת-פחות-גדול הזה, שהוא גם דוגמא מרהיבה לקליפ אייטיזי למהדרין:




1985. נסיבות חיצוניות גורמות לנו לעבור, כל המשפחה, לארה"ב לשלוש שנים. הבעיה: ב-1985 היה האוקיאנוס האטלנטי רחב הרבה יותר משהו היום, לפחות מבחינה מוזיקלית, והיו מקרים רבים של זמרים ולהקות שהיו לוהטים באירופה ולא בארה"ב, ולהיפך. אלפאוויל, למשל, היו מלכי השכונה בגרמניה, שבדיה, שווייץ, הולנד וישראל, אבל באמריקה אף אחד לא ירק לכיוון שלהם. מצד שני, אמנים שישראל תשמע עליהם רק שכמה שנים בעתיד היו All the Rage במולדתי החדשה. העניין דרש התמצאות מהירה, ומאחר שחברים לא מצאתי כל-כך מהר, הלכתי על מצעדי ה-Top 40 בתחנת הרדיו המקומית. זה לקח קצת זמן עד שמצאתי משהו שיסחוף אותי כמו הדיסקו האירופי, אבל כשזה בא, זה ירה לי לתוך הלב, והנה האשמים:



בון ג'ובי הגיעו בסוף לתודעה הישראלית, אבל לא עם השירים האלה, שיא ההיסחפות של האייטיז. כן, השיער שלהם איום, אבל יש משהו בישירות של המוזיקה שמזיז אותי גם היום, לא רק לרקוד ולהשתולל אלא גם להרגיש. בהיותי רומנטיקן ללא תקנה, אני כנראה אעדיף תמיד קו מוזיקלי ישיר וחד משמעי על ג'אז אינסטרומנטלי מורכב, וזה מה שמשותף לכל הדוגמאות בפוסט הזה, וגם לקליפ הבא, שבשל הקו המוזיקלי המטורף שלו שקלנו אפילו לקחת אותו בתור השיר שינוגן עם הקונפטי, אחרי הטקס, בחתונה (עד שהדי. ג'יי. הראה לנו שהקטע הקצבי הוא לא ישר בהתחלה, ולכן זה לא מתאים). הקליפ הזה יוצא דופן בדבר אחד - המראה. זה לא שאין בו תסרוקות מזעזעות, אבל העיצוב מרשים (יחסית לתקופה ובכלל) ואני מרשה לעצמי להכתיר אותו כאחד הקליפים היפים ביותר של כל הזמנים. א-הא.



נו, זה לא השיר המרקיד של המאה?
1988. אותה בעיה שעמדה בפני בכיוון אחד, עומדת בפני שוב. מעולם שבו בון ג'ובי וטיפאני שולטים, נקרעתי לארץ שהתנועעה לצלילי 'יקה יקה'. האייטיז עמדו להסתיים, והתמימות התחלפה בשיבוטים מזמרים ובניצוצות הטכנו שמעבר לפינה. אבל רגע לפני שכיבו את האור, נדלקתי על מה שהוא אולי הפינה האפלה ביותר בפוסט הזה, והאזוטרי שבזמריו. קוראים לו Fancy, וגם הוא גרמני, ואת שתי העובדות האלה גיליתי רק כשחיפשתי אותו ביוטיוב (חשבתי שזו להקה). גם הקליפ - אני מזהיר מראש - הוא שיא הביזאר של התקופה, ודי The gayest thing in the world.
השיר תפס אותי לראשונה בגלל שהיתה בו מלודיה דומה לשיר אחר, של 'מועדון תרבות' מתוך הסרט 'חלום אלקטרוני'; אבל ברגע שנתפסתי עליו, מצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב לתחושה הזאת, של once is never enough, וזה היה הסוף.



הזהרתי אתכם, לא? הזהרתי. לא להקיא על הדיילת.

1990. האייטיז חלפו, אבל האישיות המוזיקלית שלי חוזרת ונאחזת בהם, בתמימות הזאת, שלא מחפשת שום דבר מתוחכם, מניחה את כל הקלפים על השולחן ואומרת מה היא רוצה. כמו חבורת הרקדנים-זמרים הכשרוניים שכבר בתחילת העשור הכריזו שהם רוצים לחיות לנצח. את השיר למדתי בשיעור אנגלית, ואולי בגלל זה ננעלתי על המלים, שממשיכות להדהד לי בראש כהשראה. הקליפ, באדיבות יויטיוב, הוא מתוך הסרט.




אני מקווה שהרקדתי אתכם כמו שצריך, ותוהה אם בעוד עשרים שנה מישהו יעשה פוסט מחווה כזה לבריטני וחברותיה. בינתיים, rememeber my name, והיכנו לחלק ב' - הבלדות.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/5/2007 23:53, ושייך לקטגוריות האייטיז
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-14/5/2007 10:28

---