זן ואמנות*
עקרונות הבודהיזם קובעים שהגורם העיקרי לסבלו של האדם הוא התשוקה, הגורמת לנו לרצות במה שאין לנו ולהאמין שסיפוקים חומריים יביאו אותנו לאושר. ויתור על התשוקה ועל המרוץ ההישגי הוא שיביא אותנו להארה. גרסת הזֶן מוסיפה גם את הצורך להיות כל הזמן בהווה, להתמקד במחשבות במה שאתה עושה עכשיו ולא לשלוח אותם קדימה ואחורה לעבר ולעתיד. הגישה הזו תמיד משכה אותי, כי לא קשה לראות שהרבה מהרגשות הרעים שיש לנו כלפי העולם נובעים מהתמקדות בעבר (אשמה, חרטה, זעם) או בעתיד (פחד, חרדה); אם נוכל איכשהו להתמקד בהווה, כמעט כל רגע יכול להיות רגע מאושר, רגע של שלווה או של התרגשות או של הכרה ביופי או של אהבה; שהרי פרט לכאבים פיזיים, כמעט מכל דבר אפשר להתעלם אם נותנים לעבר ולעתיד להסתדר בעצמם ונשארים כל הזמן ב'עכשיו'.
בפעם הראשונה שנחשפתי לפילוסופיה הזו, ניסיתי מיד ליישם אותה על עצמי. "אם זה עובד לפועלי יום סיניים שעובדים שמונה שעות בשמש בקטיפת אורז," חשבתי, "זה יכול להרגיע גם אותי." אבל למרות שהצלחתי כמה פעמים להתמקד בהווה, ובפעמים האלה אף חשתי אושר מפתיע, מצאתי את עצמי זונח את השיטה די מהר. היו לכך מספר סיבות. הראשונה והמיידית היתה שהתמקדות בהווה יכולה להיות מאוד יעילה במטלות פשוטות וחוזרות על עצמן כמו קטיפת אורז או שטיפת כלים, אבל קשה יותר ליישם אותה על עבודות מורכבות יותר. במלים אחרות, מי שממליץ להיות כל הזמן ברגע הפשוט, כנראה מעולם לא תיכנת סימולציות בפורטרן. הטיעון הזה היה מאוד שימושי (ומצחיק), אבל למעשה הוא שגוי, שכן כמעט תמיד כשאני נכנס באמת לעומק לעבודה, נוצר מעין מסך שמנתק אותי ממחשבות אחרות, מתקשורת עם הסביבה וכמובן מעיסוק בעבר ובעתיד, כך ש'ניתוק הזֶן' הזה קורה מעצמו ברמה מסוימת.
הטיעון השני שלי היה יותר כבד-משקל, והוא נגע לאחת ההסתייגות שהעליתי לעיל: התמקדות בהווה עלולה להיות דבר מאוד כואב כשאתה סובל מכאבים פיזיים. אפילו צ'סלב מילוש, בשירו הנפלא 'יום כה מאושר', המתאר מעין רגע זני כזה של התמזגות עם הטבע, טורח לציין "לא היו לי מכאובי גוף". שהרי אם היו, איך ניתן היה להתמקד בהווה מבלי לסבול?
רצה הגורל ואני נוטה לכאבי בטן מעצבנים ולהצטננויות, כך שמספיק פעמים מצאתי את עצמי מוותר על ההווה ומנסה להתחמק מההווה כדי לא להיות במקום הכואב. אבל גם זה, אחרי הכל, תירוץ: הרי הכאבים שלי הם לא ייסורים חדים אלא אי-נוחות עמומה, שאם מתמקדים בה מספיק ונותנים לה את תשומת-הלב המספיקה עשויה אפילו להיעלם. יתר על כן, המחשבות הן שמנפחות את מכאובי הגוף לדרגת 'בעיה' - את כאבי הבטן לחרדה, את כאבי הראש לכעס וכולי - ובכך מחזקות (באופן פסיכוסומטי) את הכאבים עצמם.
אבל שני טיעונים חזקים אחרים נותרו בארסנל האנטי-זן שלי. הראשון הוא פרקטי: בכל פעם שניסיתי ללכת לפי גרסא כלשהי של התפיסה הזאת, מצאתי את עצמי (אחרי כמה הצלחות ראשוניות) מתקשה להתמיד בתפיסת-ההווה הזאת, דבר שהוביל לכעס ולהאשמות עצמיות, שגרמו לי לתהות למה בעצם אני מעמיס קשיים על עצמי ולהשליך את הזן כלאחר יד ומתוך תחושת שחרור עצומה ו"זה פשוט לא עובד בשבילי." הטיעון השני קשור למה שנגעתי בו בפוסטים קודמים: איך אפשר 'לוותר על התשוקה' ועדיין לעסוק באמנות? ההארה, הנירוואנה, השלווה הזו - האם הם לא שוללים את הכח המניע, את הרצון העז שמוביל לעשיית מעשה? מקו המחשבה הזה לא קשה להגיע למחשבה שהבודהיזם, כמו דתות המערב, נוצר על מנת להשאיר את המוני העם מאושרים במצבם הפאסיבי, ולאפשר לשליטים להמשיך לשלוט מבלי שמישהו ימרוד.

כל זה הביא אותי לא לבטוח במיוחד בתפיסת הזן, ואף כי השתמשתי בכלים של מדיטציה באופן אפקטיבי כדי להירגע וכדי להתמקד, נותר פעם עצום בין ההכרה שלי בעוצמה של 'תיאוריית ההווה' הזנית לבין איך שאני רואה את החיים והיצירה. ואז עברנו לכאן, וכפי שקוראי הבלוג הוותיקים יודעים, המעבר לווה במידה לא מעטה של חרדה, ספקות, תסכול ורגשות נוספים הנובעים ממחשבות מיותרות. כשהמצב נעשה חמור נאלצתי לשוב אל הזן, לשאוב כוח מהעצים הירוקים ומהאדמה, לחיות בהווה ולהסתכל על צעד אחד כל פעם. אבל עדיין ראיתי סתירה בין השלווה הבודהיסטית לרצון האמנותי.
ואז, לפני שבועיים, בא לזארברוקן שחקן יפני בשם איצ'ירו, כדי להעביר לתלמידים בביה"ס למוזיקה (ביניהם אסנת) סדנא, שהיא משהו בין אימון גופני לתנועה על במה, על בסיס שיטה שלמד ביפן. אסנת סיפרה נפלאות על הסדנא, ואתמול בבוקר, בהזמנת איצ'ירו, הלכתי לצפות בה.
מעבר לאימונים הגופניים, הסדנא התמקדה כל הזמן בריכוז ובמודעות. איצ'ירו דיבר כל הזמן על רצון, על האנרגיה שמוליכה את הגוף, והציג את הרצון הזה כנובע מהריכוז, מהפוקוס, מהוצאת כל המחשבות הזרות מהראש. ופתאום זה התחבר לי לנואשוּת מהפוסט הקודם. כי ייאוש הוא אולי כלי חזק לניקוי הראש מציפיות (ולכן מחרדות), אבל הוא חדפעמי למדי ולא קל 'להפעיל' אותו כשצריך; ואילו ההתמקדות בהווה, השואפת אף היא לנקות את הראש והלב, היא משהו שניתן להילחם עליו במודע. אפשר לומר שערכה של הנואשוּת הוא בכך שהיא יוצרת רצון ללא תשוקה, כאשר התשוקה מוגדרת כפי שהבודהיזם תופס אותה, דהיינו כמשהו שמשליך על העתיד, שיוצר בנו ציפיות כלפי העתיד. ואילו מה שאיצ'ירו ניסה להגיע אליו בסדנא - מה שהגרסא הזו של הזן נאחזת בו - הוא רצון כשלעצצמו, רצון למען הרצון, ללא ציפיות הגוררות אחריהן פחד, כעס וחרדה.


* הקטע אינו נוגע לאחזקת אופנועים משום סוג שהוא. יתר על כן, כל מה שנאמר בו בנוגע לזן ולבודהיזם הוא מידע אישי לא-מעמיק במיוחד; אם גיליתם שגיאות, ראו דיסקליימר.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 11/5/2007 09:19, ושייך לקטגוריות אמנות, מונולוגים מהאמבט
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של קיטי ב-14/5/2007 17:20

---