אהבה ומלחמה
[פוסט זה נכתב במידה מסויימת של סערת רגשות, ולכן ייתכן שאינו קוהרנטי במיוחד; הבהרות יינתנו לפי בקשה]

"אני שומע שמדברים על מלחמה בתאונות הדרכים. אני תוהה מתי יקום הפוליטיקאי הראשון שיגיד 'למה מיד להילחם? אי אפשר לנסות קודם משא-ומתן ישיר?' " (קומיקאי כלשהו, אולי יונתן גפן, תחילת שנות ה-90, ציטוט מהזיכרון, כנראה לא מדויק)

'מלחמה' ו'להילחם' הם לא מונחים חיוביים בדרך כלל. זה לא רק בגלל ההקשר הסמנטי שלהם למלחמות שבהם נהרגים אנשים (אחרת אפשר היה לעבור ל'מאבק' ובא לציון גואל) אלא גם בגלל שעצם הרעיון של מאבק מניח אי-הסכמה בסיסית, מתח, פעולות אלימות, שפה לא יפה, ובקיצור - עיסוק בכל הנושאים המלוכלכים, הלא-נעימים והעושים צרבת של החיים. בחיים היומיומיות אנחנו (נדייק: אני) לא נכנסים לעימותים, נמנעים מקרבות, לא מתחפרים בעמדות, ויש לזה סיבה טובה: מאבק הוא דבר מעייף, לא נעים, שעלול לפגוע בנו ובאחרים, ובדרך כלל לא שווה את הדבר שעליו נאבקים. אבל המעבר לחו"ל, הבלוג הזה והתגובות אליו, והמחשבות על נואשות ועל זן בימים האחרונים גרמו לי להכיר בכך שלגישה של הימנעות ממאבקים יש מחיר. המחיר הוא ויתור תמידי, נחמדות תמידית, אף-אחדיות תמידית. המחיר הוא התכנסות בתוך קונכיה של המוכר, המותר, הלא-מסוכן.
קשה לי עם מאבקים כי הם תמיד פוצעים אותי, בין אם בפגיעה שבה אני נפגע ובין אם במרירות שיוצאת ממני כלפי אחרים. אבל קבלה, ויתור, 'פיזור אהבה' וכל המלים היפות הללו אינם יכולים להוביל את הדרך אם מחירם הוא בביטול העצמי ובמרירות המופנה פנימה כי אין לה איך לצאת החוצה. הזן, כביכול, מדבר על ויתור, על מודעות, ועל הימנעות ממאבק; אבל (באורח פרדוקסלי) כדי להגיע אליו נדרש מאבק עצום עם האגו (המאבק 'לא לחשוב על כלום, לא לרצות כלום.

"אוהב אותך, ולא רואה אותך נלחמת"
(אביב גפן)
כתבתי כאן בעבר על המאבק בין אהבה לחירות אישית. חשוב לי לומר שבעיני המאבק הזה אינו מוכרע גם אחרי הבחירה בזוגיות מונוגמית. לכאורה רצוי, כדי לשמור על זוגיות הרמונית ועל מקום בטוח לחזור אליו, להמעיט ככל האפשר בריבים ובוויכוחים, ללמוד לוותר, להבין את בן הזוג, להכיל אותו. אבל יישום מלא של הגישה הזו מוביל למערכת יחסים שבה אחד הצדדים (המפונק יותר) משתלט על השני ומעצב אותו כרצונו לצרכיו: אם הערך הראשי הוא 'לא לריב', הצד הפייסן יותר יצעד תמיד יותר לקראת השני, בתהליך הרסני לשניהם: אחד מבני הזוג יאבד את העצמיות שלו ואילו השני יאבד את העניין שהיה לו בבן הזוג ואת האתגרים שהלה הציב מולו.
לכן אני מאמין שהצורך במאבק ובריב הוא חלק בלתי-נפרד מהתפתחות מערכת יחסים זוגית. כמובן, אין שום סיבה להפוך כל דבר לריב: אם משהו הוא עקרוני לצד אחד ולא מהותי לשני, אין טעם לריב עליו 'מתוך פרינציפ'. אבל אם ויתור שנדרש במערכת היחסים מעורר מרבצה את שאיפת החירות האישית וגורם לה למחות, חטא יהיה להשתיק אותה ו'להימנע מעימות'. אולי בעצם הדרך היחידה לנצח במאבק בין אהבה לחירות אישית הוא לדאוג שהמאבק הזה ימשיך ולא יוכרע לעולם. אבל צריך להכיר שהמלחמה אינה של בני הזוג זה בזה, אלא מאבק פנימי של שניהם לשימור הזוגיות מול הכוחות הקורעים אותה החוצה ולשימור העצמיות כנגד הכוחות המנסים לאחד אותה פנימה. אם אחד מבני הזוג לא נלחם אלא מוותר, התוצאה אינה נצחון של השני, אלא הפסד של הקשר, שהופך לסימביוזה בה יש צד פעיל וצד טפיל. [1]

"- להתבגר זה לפעמים להתעורר מחלום.
- להתעורר מחלום זה גם לבגוד בו"
(מתוך "בין לילה ובין שחר", מחזה על פי נובלה מאת יהושע קנז, ציטוט מהזיכרון)

אנחנו לומדים, שנה אחר שנה, שלריב זה ילדותי, שלהתבגר פירושו להתפשר, להקשיב, להיות תמיד מוכנים לראות את נקודת המבט של הצד השני. זה לזנוח את החלומות הגדולים והנואשים של גיל 17 ואת הרצון להילחם עם כל העולם לטובת השתלבות שקולה, רכה ונעימה בחברה המתאימה לנו. אבל גם לזה חייב להיות גבול. נחמדות קיצונית, הנטייה לא להרגיז אף אחד, מרגיזה אותי [2], ובמיוחד היא מרגיזה אותי כשאני מאתר אותה בעצמי. וזה קורה הרבה: ברגע שהדברים נעשים מלוכלכים, לא חד משמעיים, מעליבים - אני נוטה להימנע מעימות, להפנים את העלבונות, לרכך. כל הזבל נקבר ונשאר בפנים [3], או שיוצא לכיוון הלא-נכון בהתפרצות זעם (וגם זו לא מלחמה). גם כשאני בוחר להתעמת, קשה לי להתמודד עם ההשלכות של המאבק, עם העובדה שבמהלכו אני פוצע ונפצע, עם חוסר התוחלת שנראה בהתחלה כמאפיין אותו (רק בשלב מאוחר במאבק מגיעה איזושהי תובנה).

[1] הערת אגב: רצוי שיהיו בזוגיות מעין 'כללי יסוד וגבולות לניהול ריבים', וגם עליהם סביר שיתנהל מאבק. כלל האפס הוא כמובן המחויבות הבסיסית, ההסכמה שריב או מאבק אינו עילה למחשבות פרידה. ברגע שזה מוסכם, קל יותר לתת מקום למאבק הזה.
[2] יש לציין שאנטיפתיות קיצונית, דהיינו הנטייה להגיד משהו מעצבן בכל הזדמנות, מעצבנת אותי באותה מידה.
[3] ואחרי זה מתפלאים שיש לי כאבי בטן.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/5/2007 20:53, ושייך לקטגוריות אמנות, מעברים 10-20-30, מונולוגים מהאמבט, אהבה ויחסים, שחרור קיטור
תגיות בטכנורטי: אמנות, מעברים 10-20-30, מונולוגים מהאמבט, אהבה ויחסים, שחרור קיטור
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של מסק ב-21/5/2007 13:32

---