הגדרות של שירה
לפני זמן מה הופניתי לפוסט הזה של משה סקאל, העוסק בשיר של אילן שיינפלד, 'תחזקנה'. אולי מתוך כעס על תוכו השיר או על הדרך בה נתקבל, קובע סקאל ללא היסוס ש'תחזקנה' אינו שיר, ולכן אילן שיינפלד אינו משורר. מעבר לטעות הלוגית הבסיסית שבטענה הזו (שיינפלד כתב הרבה מאוד שירים, רובם טובים יותר מ'תחזקנה', ולא על השיר הזה נחה הגדרתו כמשורר), מעניין אותי לנסות להבין על סמך מה קבע הכותב שלפנינו לא-שיר (בניגוד, נניח, ל'שיר גרוע' או 'שיר שהתוכן שלו בעייתי ומקומם').
להגנת טענתו מגייס סקאל את פול ואלרי, משורר צרפתי ותיאורטיקן של השירה. ואלרי קובע כי "המשורר מקדיש עצמו להגדרה ולהרכבה של שפה-שבתוך-השפה (...). הוא כמו מכוֹנן את לשונהּ של ישוּת צרופה יותר, ישות נישאה ועמוקת מחשבה יותר, (...). והלשון הבלתי רגילה הזאת מתאפיינת בכך, שהיא נסמכת על הרמוניות וקֶצב, הקשורים קשר כה הדוק וכה מסתורי לעצם התהוותה, עד כי שוב אין להבחין בה בין צליל ובין פשר, ובזכרון נענים הם זה לזה עד-בלי-די". מדובר בהגדרה מפותלת ולא-קלה ליישום [1], וסקאל אינו מפרש אותה או מיישם אותה על שירים אחרים, אלא רק קובע מיידית ש'תחזקנה' אינו עומד בקריטריונים, ולכן אינו שיר, ובא לציון גואל. אבל אי אפשר לצאת מהקלחת הזו בעיסוק בשיר אחד בלבד; נשאלת השאלה - אם זה אינו שיר, מה כן? והאם הגדרה חד-משמעית שמסוגלת להוציא במחי יד טקסט מתוך מרחב השירה (ואת כותבו מקבוצת המשוררים) היא כלי מועיל?

אני לא מחבב במיוחד הגדרות ל'מהי שירה'. יש המון כאלה ("מיטב המלים במיטב סדרן" , קבע קולרידג'; 'ביטוי רב-דמיון של רגשות עזים', אמר וורד וורת' וכו'), והן בהחלט יכולות לגרות את המחשבה, ליצור דיון ולהפרות כותבים, אבל השימוש בהן כקריטריונים חדים, כדי לקבוע מה שיר ומה לא, הוא בעייתי. בהכללה, הגדרות לשירה מתחלקות לשלוש קבוצות, לאו דווקא זרות זו לזו: הן יכולות להיות טכניות (עפ"י מאפיינים, כגון שורות קצוצות, חרוזים או מטאפורות), ואז עלולות לפספס דווקא את השירים המעניינים ביותר; הן עלולות להיות מעורפלות וסובייקטיביות (כמו שתי ההגדרות לעיל) ולכן לא יעילות במיוחד כקריטריון חד; והן עלולות (כמו ההגדרה ששאב סקאל מדברי ואלרי) להיות בררניות מדי, ולקבל ל'היכל השירה' רק שירים שמתאימים לאידיאל מושלם וקיצוני מסוים.
אסביר את עצמי: דבריו של ואלרי בהחלט יכולים לשמש אידיאל שראוי לשאוף אליו. שירים מצוינים, 'שירי על', באמת מצליחים ליצור 'שפה-שבתוך-השפה': יחד עם הטקסט והתוכן עצמו, הם בונים מערכת כללים חדשה, השולטת בציפיות הקורא ומכוונת אותו אל מה שבין השורות. כמה מהשירים המוקדמים של זך, או למשל השיר 'סבסטיאן' של יונה וולך (שכולו מבנה מטאפורי מסתורי וחידתי סביב השם בכותרתו), מצליחים בעיני לדלג מעל משוכה זו. אבל מבין מכלול השירה הנכתבת, שירים מעין אלה הם מעטים-שבמעטים, וגם עליהם ודאי יינטש ויכוח. אבל האם פירוש הדבר - כפי שמפרש סקאל את ואלרי - ששירים אחרים אינם שירה כלל וכלל?
כפי שכתבתי בפוסט קודם, כתיבת שירה היא בעיני תחום מקצועי בשדה האמנות. הגבלה קיצונית מעין זו, שמשאירה את המרגש רק לגאונים הכותבים שירי-על, מרדדת את הבסיס של התחום ומערערת אותו: כדי שיהיו שירים מעולים חייבים להיות גם שירים 'סתם טובים', ואפילו שירים בינוניים, שמתוכם יבלטו המוכשרים ביותר. האם רק המוחות המשפטיים הממולחים ביותר יכולים להיות עורכי דין, וכל השאר סתם מתחזים? האם רק פורצי הדרך המחקרית הם מדענים? הגדרה מצמצמת לשירה, כמו זו ששאב סקאל מוואלרי מוציאה מתחום הדיון הרבה מאוד טקסטים - לא, הרבה מאוד *שירים* - הראויים לבחינה, לעיון ולהערכה, ושניתן ללמוד הרבה מכישלונותיהם ביצירת שפה בתוך-שפה כזו.
כשסקאל אומר "אין שירים טובים ושירים גרועים", הוא בעצם הופך את השירה לאיזה מחוז רחוק שבני התמותה אינם יכולים להתקרב אליו, ויוצר הבדל דיכוטומי וחריף על בסיס הגדרה ספציפית, מעורפלת וסובייקטיבית. חידוד השפה, העלאתה בדרגה, שימוש בה כדי להגיע מעבר אליה - כולן מטרות מרתקות להתכווננן אליהן כמשורר, אבל תחושה עזה של יהירות נודפת מהשימוש בהן כדי להכריז מהו שיר ומה אינו, מיהו משורר ומיהו לא, ובכך למנוע כל אפשרות להתיחסות ביקורתית (כי אם זה שלא שיר, מה הטעם להתייחס לאוּמנות שבו? ואם כן - אם השיר מצליח במשימה של ואלרי - מה יש לבקר בו?)

כאשר שוללים הגדרות מכל מיני סוגים, נשאלת באופן טבעי השאלה, מה נעשה בלי הגדרה? האם אנחנו תקועים לנצח עם החידוד של אבידן ("שיר הוא דבר/ שאני קובע שהוא שיר...") וללא יכולת לקבוע את גבולות התחום?
ראשית, אני חייב לציין שאין זה בהכרח רע לעבוד עם גבולות מעורפלים, ושיצירות המשחקות 'על הגבול' הן במקרים רבים מעניינות יותר. שנית, מהיות הנושא מורכב ומגוון, ראוי בעיני לוותר על הניסיון להגדיר שירה בשני משפטים, ואם כבר נוגעים בשאלה 'מהי שירה', לעשות זאת בדיון מעמיק בכל הגורמים שהופכים את השירה לשירה , כפי שנעשה למשל במסה הנהדרת שכתבה לאה גולדברג. אבל הגדרות מעין אלה טובות בעיקר לחוקרי התחום; לכל מטרה פרקטית (מאחר שלא נהוגה בשום מקום 'קצבת משורר' התלויה בהגדרה) חשוב יותר בעיני להתייחס לשאלת איכות השיר.
כדאי להבהיר מהתנגדותי להגדרות החדות לשירה לא נובע רלטיביזם פוסטמודרניסטי הקובע שכל מושג של איכות הוא בהכרח סובייקטיבי לחלוטין. בניגוד לסקאל, אני בהחלט חושב שיש שירים טובים ושירים גרועים; למעשה, אני חושב שהתיאור שנתן ואלרי, הנוגע בהתאמה בין תוכן, צליל וצורה, הוא קו מנחה לא רע לבחינת איכותו של שיר. 'תחזקנה', למשל, הוא בעיני שיר מאוד בינוני, שאינו מחדש הרבה בתוך הז'אנר (שירת תוכחה פוליטית) בו נכתב.
על שאלת הקווים המנחים לבחינת איכותו של שיר אפשר להשתפך עוד הרבה, ואני גם אעשה זאת - בפוסטים הבאים, אולי אפילו בפוסט הבא. סטיי טיונד.

[1] חשוב גם לשים לב שואלרי אינה מציג אותה כ'הגדרה' למה שהוא שירה מול מה שהוא לא, אלא כאיזושהו אידיאל אליו צריך המשורר לשאוף.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 27/5/2007 20:22, ושייך לקטגוריות אמנות, מונולוגים מהאמבט, סיפרותי, ביקורת
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-29/5/2007 20:32

---