למה ללמוד אמנות (או: למי קראת משויף?)
מפוליטיקה מדינית לפוליטיקה של השירה: מלחמת כתבי-העת בישראל לא נרגעת. אם לא מספיק שמתחת כל אבן שהופכים מסתתר כתב עת חדש לספרות (גללו למטה את הלינק), חולק (כך מתברר) בשבוע הספר 'בפיצוצייה של התרבות', עלון בהוצאת הליקון ובו שלושה מאמרים התוקפים (או אולי לא תוקפים?) את 'כתם' (או אולי את 'מעין'?); ומיד כבר חיבר צ'יקי ארד, עורך "מעין" טקסט תגובה ארוך ומפורט , מתובל הגיגים, קטעי שיחות והעלבות למכביר.

נדמה לי שצ'יקי הזדרז קצת לקבוע שהגיליון תוקף דווקא את מעין, ואני מניח שאפשר לסמוך על דבריו של אמיר אור, שציין כי " 'בפיצוציה של התרבות' לא באה לתקוף את מעיין. זו ברושורת מידע שהוצאה לשבוע הספר. אין לה "עורכים" והיא מכנסת שלושה מאמרים מתוך הליקון עם המידע האמור". נראה לי שאם בכלל עוסקים המאמרים בתופעת כתבי העת החדשים וההצהרתיים, ש'מעין' ו'כתם' הן רק שתי הדוגמאות הקולניות ביותר שלה.
למרבה הצער, את דעתי על הפמפלט/קונטרס/עלון/אסופה/ברושורה לא אוכל לכתוב בפוסט זה, ולו בגלל שבניגוד לתגובות עליו, הוא עצמו לא פורסם באינטרנט (מה שנראה, לפחות במבט ראשון, כטעות טקטית של הליקון). אבל לקראת סוף הפוסט שלו צ'יקי מנצל את ההדמנות להביע את דעתו על כיתות השירה של הליקון, ועל זה דווקא יש לי מה להגיד.
צ'יקי כותב ש"המשוררים שיוצאים מהסדנאות של הליקון הם משוייפים מדי ולכן לא מעניינים. בסדנאות מסירים מהם את מה שמעניין בשירה, את מה שמבהיל ושבור ומחוספס וראשוני ולא מעובד." ובמידה מסוימת הוא גם צודק: יש משהו מקבע ו'משייף' בכל מסגרת לימודית בתחום האמנות, כפי שיעידו בוגרי האקדמיה למוזיקה בתל אביב, בצלאל וקמרה אובסקורה. אישית, אני זוכר שבשנה הראשונה אחרי כיתת השירה מצאתי את עצמי כותב שירים מאוד 'סגורים', הרבה פחות 'מתפרצים' משכתבתי לפני כן, ולא טובים במיוחד; אלא שבנקודה מסוימת - אחרי תקופה של מרד במה שראיתי כמוסכמות כפויות מבחוץ - נוצר פתאום שילוב בין הדברים, ויכולתי להשתמש בכלים שלמדתי לבטא באופן מדויק תחושות אמיתיות, מתפרצות ופרועות כקודם. את הכלים שקיבלתי בכיתת השירה הטמעתי במלואם והפכתי לשלי רק שנים אחר כך, ורק אז הם באו לידי ביטוי אמיתי, לא כ'תרגילים' של 'תלמיד' אלא כשירים של ממש.
נדמה לי שההתייחסות הנפוצה (לא רק אצל צ'יקי) לבוגרי הליקון כ'משויפים מדי' נובעת מכך שפועלם נחשף בצורה המובהקת ביותר בחוברות של כיתת השירה, שמטבען תופסות את המשוררים כשהכוח ה'מקבע' בשיאו - כמו לשפוט בצורה אמנותית רסיטל סיום של זמר בבית ספר למוזיקה (ולא אותו זמר, על במת האופרה, שנתיים אחר כך). אין שום דבר 'משויף' בעיני בפואמה המצוינת של מאיה קופרמן שראתה אור ב'מטעם', בשירים האנרגטיים של חבורת 'חמישה גיליונות שירה', בפואטיקה המכשפת של שרון אס, בסגנון הייחודי של תמיר להב-רדלמסר או בטקסטים הבהירים והישירים של נוואל נפעא - כולם בוגרי הליקון, והרשימה עוד ארוכה. כפי שכותב צ'יקי, אמן אמיתי נמדד ביכולתו להתמודד עם הקיבוע, עם החוקים, עם ההיסטוריה של האמנות, ולעשות משהו משלו; יש בוגרים של הליקון שמתקשים לעשות זאת, אבל רבים אחרים בהחלט פורצים החוצה - וכשהם עושים זאת, יש להם כלים לבטא את עצמם הכי מדויק שאפשר, ומודעות לתחום שבתוכו הם פועלים.
אותם כלים ואותה מודעות הם חלק ממה שחסר בתיאור של צ'יקי; כי מה שקורה בכיתות השירה של הליקון (ובהרבה סדנאות כתיבה טובות אחרות) הוא בעיקר לא הסרה ושיוף אלא העברה של משהו חדש - קראו לזה טכניקה, מודעות, מערכת שיקולים או איך שתרצו. ההעברה הזו בוודאי מקבעת (כי היא באה 'על חשבון' בלגן שהיה שם קודם) אבל היא גם פותחת אופקים חדשים; ברמה הפשוטה ביותר, למשורר שהתנסה בכתיבת הייקו, סונטה ומרובע תהיה תיבת כלים מלאה וגדושה יותר בבואו לבטא את סבך הרגשות שבנפשו (או את מחאתו כנגד השלטון המושחת, או תיאור של ילדה אוכלת פרוסת לחם). ברמה הגבוהה יותר, תהיה לו מערכת שיקולים שלמה שאותה יוכל להפעיל (או: שממנה יוכל להתעלם) בבואו אל השירה. אני מאמין שצריך תמיד להיאבק בטכניקה, לחתור תחתיה ולשאול אותה שאלות קשות, שכן אחרת נוצרת באמת שירה משויפת, נטולת נשמה וטכנית; אבל כדי לעשות את כל זה, חייב האמן שתהיה לו טכניקה מלכתחילה.
נדמה לי שזהו אולי בסיס הניגוד בין האסתטיקה של 'הליקון' לזו של 'מעין': עיון בחוברות הקודמות של כתב העת ובפוסט של צ'יקי הביאו אותי למסקנה שאנשי 'מעין' שוללים את הצורך הזה, ורואים בטכניקה התייפיפות, או התהדרות ב"מטפורות רעועות שכבר שמעתי קודם" וב"בזיקת אזכורים של אירועים מהמיתולוגיה היוונית". כחלופה מציעים שם טקסטים 'בגובה העיניים', שלכתיבתם לא נדרשים לימוד והשקעה, והם באים ישירות מתוך 'המציאות'. מכאן גם נגזרת עמדת-האנטי לכיתות השירה - אם אין כל צורך בטכניקה, ממילא אין גם צורך לקבל את הרע שבסדנאות כתיבה (הנטייה להתקבעות) עם הטוב (לימוד כלים חדשים ופתיחת אופקים).
אפשר להתייחס לעמדה הזו כפוסטמודרניזם, ולהזכיר שהאמנות המודרנית העלתה על נס יצירות שהדגישו את הרעיון על חשבון הטכניקה ("רדי מייד" למיניהם). אך נראה לי שיש הבדל בין ויתור מודע על הטכניקה כדי להדגיש את הרעיון הטהור ביצירה מסוימת לבין ההכרזה על הטכניקה כולה, ועימה כל הֵקשֶר של היצירה לגוף החי של אמנות העבר, כמיותרת.נדמה לי שזה ה'ניהיליזם' שרואה אמיר אור בעמדה של 'מעין' (אם כי, מאחר שלא קראתי את מאמרו, ייתכן ואני טועה).
לימוד אמנות - בין אם בסדנא או תוך כדי קריאה עצמאית בשירת יפן - הוא חוויה שעלולה להיות מקבעת, כי היא חושפת אותנו לידע שכבר עבר עיבוד ויצא החוצה; אבל זו גם חוויה מפרה, דווקא בגלל ההתנגדות שנוצרת בנו למורה/לספר, שמתפרצת במקרים רבים בסופו של דבר דווקא בכלים שלמדנו מאותו מורה עצמו. אותו מתח כמעט-מיני של יריבות/משיכה, שצ'יקי איתר בחוכמה ב'מלחמת כתבי העת', קיים גם בכיתות השירה; כמי שחווה אותן הן מצד התלמיד והן מצד המנחה, אני יכול להעיד שיש בהן יותר מקורטוב של "יצורים מיניים, ראוותנים ונהנתנים, עם רעב אמיתי ותשוקה", ושהדינמיקה המשכרת שנוצרת מתוך המאבק המתמיד הזה מעניינת הרבה יותר מהשיוף הסבלני וה'נקי' שאולי מעלה בדמיון המושג הזה, 'כיתת שירה'.

תוספת:
המאמרים של אמיר אור ושל נועם וואהל (אל תתיחסו לשם 'איתמר הלוי' שהטעה גם אותי) עלו לרשת, ואפשר לקרוא אותם ישירות. כך התבהר לי גם שמדובר במאמרים שתוכננו לראות אור בגיליון הבא של הליקון 'רעב וגעגוע', והסיבה להוצאתם המהירה בנפרד היא כנראה רצון להגיע לקהל רחב יותר באירועי שבוע הספר.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 14/6/2007 00:25, ושייך לקטגוריות אמנות, מונולוגים מהאמבט, אקטואליה, אינטרנט
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של רוני ב-17/6/2007 01:54

---