נכנס בך השד
אזהרה: פוסט זה מכיל ספוילרים לעונה הראשונה והשניה של 'באפי, ציידת הערפדים'. מאחר שראינו רק שתי עונות אלה, אני מבקש להימנע מספוילרים לעונות מאוחרות יותר בתגובות, גם אם זה ממש מדגדג לכם.

---

כפי שציינתי כבר היכנשהו, במהלך העונה השנייה של באפי שמנו לב למוטיב חוזר (פרט לבדיחות מילולית): בכל פעם שמישהו מתאהב/משתוקק/נמשך לאחר, מסתבר שמדובר בסוג כלשהו של שֵד/מפלצת/רובוט/חרק קטלני, שיש להילחם בו ולחסלו. זה בולט כמובן בעלילה הראשית, בה מספיק לילה אחד של אהבה ותשוקה כדי לשחרר את אחת המפלצות האכזריות ביותר, אבל אופייני גם לכל מערכות היחסים האחרות: בכולן עוברים כחוט השני סודות, שקרים, אימה ובוגדנות. במקרה הטוב, מסתבר שהחבר שלך איש=זאב; במקרה הרע, זה הבחור שתיעבת כל השנים.
"כל אדם הורג את מה שהוא אוהב" אמר אוסקר וויילד, אבל נראה שכאן פועל תהליך הפוך: כל אחד אוהב את מה שהורג אותו. האם מדובר בחיפוש המתמיד אחר משהו שיאתגר, שיאפשר לנו לגדול? או אולי זה השֵד שהוא חלק מאתנו, זה שמשקף צד אחר שלנו, אפל יותר, מלהיב יותר?
אלא שגם זה פתרון קל, תאום אפל שמאפשר להיות 'בצד של הטובים' ולהשליך עליו את כל היצרים, התשוקות והפחדים. בפתרון הזה לפחות יש 'ביחד' של שניים מול העולם, גם אם מערכת היחסים צריכה להסתתר בארון, או לערב אזיקים פעם בחודש. אבל מה אם התאום הזה לא מסתפק בנגיסות חטופות? מה אם הוא רוצה עוד? האם להיכנע לו, כמו תפוח הזהב של דליה רביקוביץ', ש"אהב את אוכלהו/אהב את מכהו/ בכל אבריו"? או להתמרד, לעמוד על שלך, וכמו בציטוט המקורי להרוג את האפלה שאתה אוהב לפני שהיא תבלע את העולם?
זה מה שבאפי היתה צריכה לעשות בסוף העונה השנייה, בפרק-סוף-עונה שהוא דוגמה ומופת לפרקים מעין אלה. האחרים מצאו את הדרך להסתדר עם תאומם האפל, אבל היא נשארת לבד. ובניגוד לג'יילס, שנשאר גם לבד, אין לה אפילו זכות להתאבל - כי היא עשתה הכל בעצמה.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 17/6/2007 21:53, ושייך לקטגוריות אהבה ויחסים, טלוויזיה וקולנוע
10 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-21/6/2007 08:09

---