הרשימה
אחרי שחשפתי בפניכם כמה משירי שנות ה-80 האהובים עלי, זאת באמת לא בעיה לחשוף עוד אובססיה אישי שאני סובל ממנה - רשימות. חיבה לרשימות, מצעדים ודירוגים אינסופיים היא תכונה ידועה של חנונים ושל בני מזל מאזניים, ומאחר שזמן רב הייתי (ויש האומרים עודני) חלק משתי הקבוצות הללו, היא מתבטאת אצלי בעוצמה רבה במיוחד. אחת התוצאות המוצלחות ביותר של האובססיה הזאת היא רשימת '100 הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים', אותה ערכתי, מדורגת ומוערת, לפני כמה שנים טובות, ומאז עדכנתי מספר פעמים. ועכשיו, אחרי פוסט נוסטלגי ונהדר של יאיר רווה על שנת 1982 (לטענתו שנת הקולנוע הטובה ביותר בכל הזמנים), ובמיוחד אחרי התגובות שם (שמהן הסתבר לי שיש הסובלים אפילו יותר ממני מאובססיית רשימות קשה) ואזכור אגבי של הרשימה באחת התגובות לבלוג זה, הגיע הזמן להציג את הרשימה לשיפוטכם.

כמה הערות לפני שמתחילים:
1. הרשימה ארוכה, ואפשר לקחת הפסקות קפה באמצע.
2. הרשימה מועתקת לכאן ולא ניתנת כלינק כי היא אמנם שמורה באתר של ידיד אבל הפורמט שם בעייתי ואני מעדיף את האפשרויות שלי פה.
3. הרשימה מדורגת מלמטה למעלה, כדי לשמור על המתח.
4. חשוב לציין שהרשימה היא אישית לחלוטין וכמובן נתונה לשינויים ולוויכוחים. שמתי לב שקשה לי להכניס קומדיות למקומות גבוהים, אז כבר התנצלות אם הרשימה קצת דיכאונית.
5. לצד כל סרט הוספתי הערה קטנה, לא בהכרח רלוונטית, בהקשר לסרט.
6. הרשימה התעדכנה לאחרונה ב-2004-5 ולכן בהחלט ייתכנו בה שינויים בהתחשב בסרטים שראיתי מאוחר יותר ובשינויים בטעם שלי לאורך השנים.

והנה הרשימה:

100. שיגעון בחלל [Spaceballs] (מל ברוקס, 1987)
אי אפשר בלי קומדיית הפולחן המטורפת.
99. משולש פראי [Wild Things] (ג'ון מקנוטון, 1998)
מט דילון, נב קאמפל, המון סקס, ויופי של טוויסטים. מה עוד צריך?
98. סקס, שקרים, ווידאו-טייפ [Sex, Lies and Videotape] (סטיבן סודרברג, 1989)
קצת אינטלקטואלי מדי ולכן לא טיפס גבוה יותר.
97. וידאודרום [VideoDrome] (דייויד קרוננברג, 1983)
רעיונות קצת ראשוניים, אבל ביצוע מרשים, והכנה נהדרת ל"אקזיסטנז"
96. האלמנט החמישי [The Fifth Element] (לוק באסון, 1997)
ברוס וויליס, לילו, כריס רוק והדיוה פלאבלגונה. גרין?
95. אי. טי. [E. T.] (סטיבן ספילברג, 1982)
רק בזכות זכרונות הילדות.
94. ניצוצות [Shine] (סקוט היקס, 1996)
האמנות והשיגעון, מפגש מס' 1.
93. פורסט גאמפ [Forrest Gump] (רוברט זמקיס, 1994)
קיטשי, אמריקני, בלה בלה בלה – אבל אותי זה מרגש.
92. ההיעלמות [The Vanishing] (ג'ורג' סלואיזר, 1993)
אחד הסרטים המפחידים ביותר שראיתי אי פעם.
91. להרוג את זואי [Killing Zoe] (רוג'ר אווארי, 1994)
מתחיל מאוד מינורי, ומסתיים בגדול.
90. העולם שבפנים [Ghost World] (טרי זוויגוף, 2000)
בצפייה ראשונה התאכזבתי, בבאות התאהבתי.
89. הרפתקאות פרסיליה מלכת המדבר [The Adventures of Priscilla, Queen of The Desert] (סטפן אליוט, 1994)
לא רק בגלל הבגדים והשירים, אלא דווקא בגלל הדמויות והסיפור (איזה מוזר אני).
88. מועדון ארוחת הבוקר [The Breakfast Club] (ג'ון יוז, 1985)
מצד אחד, נוסטלגיה. מצד שני, עיצוב דמויות נהדר וסצינת סמים מופלאה.
87. עיר אפלה [Dark City] (אלכס פרויאס, 1998)
בגלל העיצוב יותר מאשר הסיפור. והמפגש הראשון של ג'ניפר קונלי עם מזח.
86. לצאת נקי [Sexy Beast] (ג'ונתן גלייזר, 2000)
בן קינגזלי משחק ברמה שרק הוא מכיר.
85. מ. באטרפליי [M. Butterfly] (דייויד קרוננברג, 1993)
משחק זהויות על רקע האופרה הידועה. סיפור קורע לב, ללא שום ספק.
84. המציאות נושכת [Reality Bites] (בן סטילר, 1994)
ולו רק בזכות השיק.
83. באפלו 66 [Buffalo 66] (וינסנט גאלו, 1998)
עצמאי לחלוטין, הזוי, לא מתחשב באף אחד, ויש לו את כריסטינה ריצ'י לצדו.
82. מה קרה בגאטאקה [Gattaca] (אנדרו ניקול, 1997)
ג'וד לאו מהמם, והסיפור מעורר מחשבות. למה לא יותר גבוה? כי לא באמת התרגשתי.
81. איש מת מהלך [Dead Man Walking] (טים רובינס, 1995)
מהסרטים האלו שהם מרגשים דווקא בגלל שהם כל-כך קרובים למציאות.
80. ארבע חתונות ולוויה אחת [Four Weddings and A Funeral] (מייק ניואל, 1994)
הנה, תראו, בכל זאת השתחלה פה איזו קומדיה.
79. גרין מייל [The Green Mile] (פראנק ד'אראבונט, 1999)
סרט שלישי ברציפות שעוסק במוות. אבל הפעם יש גם את טום האנקס.
78. קיוב [Cube] (וינצ'נזו נטלי, 1997)
ההקצנה הסופית של סרטי "עשרה אנשים בחדר".
77. כל מה שרצית לדעת על מין ופחדת לשאול
[Everything You Always Wanted to Know About Sex * But Were Afraid to Ask] (וודי אלן, 1972)
ראיתי לאחרונה במרתון בטלוויזיה והבנתי סוף סוף למה הוא נחשב ליוצר גדול.
76. משהו יפה [Beautiful Thing] (הטי מקדונלד, 1996)
סרט קטן ונוגע על אהבה. בין שני נערים.
75. שחוּר (שמואל הספרי, 1994)
הרבה יותר משכנע מ"סימה וקנין מכשפה".
74. באולינג לקולומביין [Bowling for Columbine] (מייקל מור, 2002)
הרבה יותר משכנע מג'ורג' וו. בוש.
73. ג'וזי והפוסיקאטס [Josey and The Pussycats] (דבורה קפלן והארי אלפונט, 2001)
ותודה לעין הדג על החשיפה הראשונה.
72. המופע של טרומן [The Truman Show] (פיטר וויר, 1998)
האימא של כל הריאליטי-טי. וי., וג'ים קארי מוכיח לראשונה שהוא יודע לשחק.
71. בארטון פינק [Barton Fink] (האחים כהן, 1991)
האמנות והשיגעון, מפגש מס' 2. על האש: ג'ון גודמן.
70. משפחת טננבאום [The Royal Tennenbaums] (ווס אנדרסון, 2001)
בעיקר בגלל שהם הזכירו לי את הילדות שלי. קשה לחיות עם ציפיות כשאתה לא כרית.
69. השעה ה- 25 [25th Hour] (ספייק לי, 2002)
פאק יו.
68. עיר האלוהים [Cidade de Deus] (פרננדו מיירלס וקטיה לונד, 2002)
הסרט הברזילאי היחיד ברשימה. אבל לא האזכור האחרון של ברזיל.
67. שלוש עשרה [Thirteen] (קת'רין הארדוויק, 2003)
הכי חדש ברשימה. הנוער של היום זה לא הנוער של הלילה.
66. אמון הדדי [Trust] (האל הארטלי, 1990)
תקשורת בין אנשים חשדנים מטבעם. הקדים את זמנו.
65. רוצחים מלידה [Natural Born Killers] (אוליבר סטון, 1994)
איי ג'אסט וונט סאמת'ינג… איי קאן נבר הב.
64. הנסיכה הקסומה [The Princess Bride] (רוב ריינר, 1987)
הסרט המצוטט ביותר בכל חבורה שמכבדת את עצמה (פרט, אולי, ל"מופע הקולנוע של רוקי").
63. תלמה ולואיז [Thelma & Louise] (רידלי סקוט, 1991)
אני דווקא אהבתי את הסוף.
62. מטריקס [Matrix] (האחים וושבסקי, 1999)
רק בגלל שסרטי ההמשך גרועים, חבל להרוס את תחושת הקסם.
61. וידויים של מוח מסוכן [Confessions of A Dangerous Mind] (ג'ורג' קלוני, 2002)
קאופמן מספר את האמת (?) על צ'אק ברי.
60. שתיקת הכבשים [The Silence of The Lambs] (ג'ונתן דמי, 1991)
בשתי מלים: אנתוני הופקניס.
59. האיש שלא היה שם [The Man who wasn’t There] (האחים כהן, 2001)
פילם נואר למאה החדשה. ומכניקת הקוונטים בדיון משפטי.
58. מישהו לסמוך עליו [You Can Count on Me] (קנת' לונרגן, 2000)
לורה ליני לומדת לבטוח קצת, רק קצת.
57. בוקר טוב ויאטנאם [Good Morning Vietnam] (בארי לוינסון, 1987)
כאן רובין וויליאמס עושה את השטיק שלו.
56. החשוד המיידי [The Usual Suspects] (בריאן סינגר, 1995)
ביצוע מושלם של טוויסט. ויש גם את קווין ספייסי במשחק מושלם כמעט.
55. להרוג את ביל [Kill Bill] (קוונטין טרנטינו, 2003-4)
אלימות מסוגננת בשיאה, צטטת מידבקת, "קוּל" האולטימטיבי.
54. בנים אינם בוכים [Boys Don’t Cry] (קימברלי פירס, 1999)
בזכות הסיפור האמיתי, בזכות הילארי סוואנק, בזכות קלואי סוויני.
53. אקזיסטנס [ExistenZ] (דייויד קרוננברג, 1999)
איזו ויזואליה מרשימה ומגעילה. רק קרוננברג יכול.
52. כשהארי פגש את סאלי [When Harry Met Sally] (רוב ריינר, 1989)
הקומדיה האולטימטיבית על גברים ונשים. הרבה ניסו לחקות, כמעט אף אחד לא הצליח.
51. חמש ילדות יפות [The Virgin Suicides] (סופיה קופולה, 1999)
פסקול, עיצוב, אווירה, וקירסטן דאנסט יפה שבא למות.
50. החיים עפ"י גארפ [The World According to Garp] (ג'ורג' רוי היל, 1982)
סאגה אפית שהנושא שלה הוא החיים עצמם. רובין וויליאמס בתפקיד גדול. סרט שרבים פספסו.
49. הדלתות [The Doors] (אוליבר סטון, 1991)
ואל קילמר הכי קרוב לג'ים פרט לג'ים עצמו.
48. מגנוליה [Magnolia] (פול תומס אנדרסן, 1999)
פחות טוב מ"אושר", אבל עדיין סרט מרשים על הצורך המעיק להיות קיים.
47. ברזיל [Brazil] (טרי גיליאם, 1985)
העתיד הכי מפחיד. אחד מהסרטים שנתן לי תחושה דומה לקריאת ספר טוב, וזו מחמאה.
46. הנרי פול [Henry Fool] (האל הארטלי, 1997)
האמנות והשיגעון, מפגש מס' 3. והפעם: בתוספת השפעת הפרסום.
45. ההפך ממין [The Opposite of Sex] (דון רוס, 1998)
הסרט ה"קטן" הכי מתוק שראיתי. כריסטינה ריצ'י בדמותה המשוחררת ביותר. אם לא תאהבו אותה כאן, אותכם לאימא.
44. בשם האב [In the Name of the Father] (ג'ים שרידן, 1993)
דרמה "כבדה" אבל מרגשת, ובפסקול מככבים טובי כוכבי אירלנד.
43. נמר, דרקון [Wu Hu Cang Long] (אנג לי, 2000)
אנשים עפים באוויר, ויש לזה סיבה: אנחנו באגדה קסומה.
42. אמריקה X [American History X] (טוני קיי, 1998)
אדוארד נורטון היה צריך לקבל כאן אוסקר.
41. חומות של תקווה [The Shawshank Redemption] (פרנק ד'אראבונט, 1994)
למי שיש סבלנות מובטח סיפוק בסוף. סרט איטי, אבל כתוב ומשוחק היטב.
40. חייה הכפולים של ורוניק [La Double vie de Véronique] (קז'ישטוף קישלובסקי, 1991)
בגלל הפסקול, בזכות אירן ז'אקוב, ובגלל שקישלובסקי היה פעם אהבתי הגדולה.
39. ממנטו [Memento] (כריסטופר נולן, 2000)
סרט בלתי-נשכח. אבל במה הוא עוסק בדיוק?
38. פישר קינג [Fisher King] (טרי גיליאם, 1991)
שוב הזוי, שוב רובין ווילאמס, שוב נסיונו של אדם להבין את החיים בעולם המודרני. טוב, זה מה שאני אוהב.
37. אני והחבר'ה [Stand By Me] (רוב ריינר, 1986)
להיות ילד זה אכזרי, פרק ראשון.
36. קשורות [Bound] (האחים וואשבסקי, 1996)
פעם, כשהם לא היו מפורסמים, היה להם הומור, חזון ויזואלי ויכולת ליצור מתח וקצב טוב.
35. נערה בהפרעה [Girl, Interrupted] (ג'יימס מנגולד, 1999)
משחק מצוין של כל השחקנייות יוצר חוויה אמינה ומצמררת, למרות העלילה הבעייתית.
34. אדפטיישן [Adaptation] (ספייק ג'ונז, 2002)
מאוד קשה להמציא הערות קצרות וקולעות על מאה סרטים. אולי אעבור להיות תסריטאי. ובמחשבה שניה: אולי לא.
33. החיים לפי אגפא (אסי דיין,1992)
גם לנו יש אפוקליפסה קולנועית. כותרת הפתיחה, "בעוד שנה מהיום" נשארה רלוונטית. תצוגת משחק מהממת של כל השחקנים. וכמובן, דני ליטני.
32. משחק הדמעות [The Crying Game] (ניל ג'ורדן, 1992)
מי שמתרכז בטוויסט (המצוין) עלול להפסיד דרמה גדולה עוד יותר.
31. קלרה הקדושה (ארי פולמן ואורי סיון, 1996)
בכל פעם שאני צופה בו אני בהלם שזה סרט ישראלי. התסריט חכם, הויזואליה מרשימה, ויש גם שתי פנינות, אורלי זילברשץ-בנאי ולוסי דובינצ'יק.
30. בלייד ראנר [Blade Runner] (רידלי סקוט, 1982)
כשאני רואה את העתיד, אני חושב על הסרט הזה. כשאני נרדם, אני חולם על כבשים חשמליות.
29. אמריקן ביוטי [American Beauty] (סם מנדז, 1999)
קורס מאלף בעיצוב דמויות וביצירת מתח בעלילה הידועה מראש.
28. טריינספוטינג [Trainspotting] (דני בויל, 1996)
הסם הכי מסוכן הוא החיים עצמם. אומרים שזה קטלני.
27. בחורה טובה [The Good Girl] (מיגואל ארטטה, 2002)
תשובת המעמד הנמוך ל"אמריקן ביוטי".
26. מלהולנד דרייב [Mullholland Drive] (דייויד לינץ', 2001)
לא איכפת לי אם הבנתי למה הוא מתכוון. אני יודע שהרגשתי הכל.
25. להיות ג'ון מלקוביץ' [Being John Malkovitch] (ספייק ג'ונז, 1999)
חוקי העולם מופרכים, אבל אנחנו חייבים לחיות בו. צוות שחקנים מעולה ותסריט שהמילה "מקורי" קצת קטנה עליו.
24. כנפיים שבורות (ניר ברגמן, 2002)
הסרט הישראלי המוביל ברשימה, ובלי שום גימיקים. רק קולנוע טהור, יפה, אנושי. ויוה לה חיפה.
23. צ'יינהטאון [Chinatown] (רומן פולנסקי, 1974)
את המלים "מתח", "טוויסט" ו"אמביוולנטיות" לא המציאו בעשור האחרון. אחד הסרטים שהכי לא התיישנו.
22. ספרות זולה [Pulp Fiction] (קוונטין טרנטינו, 1994)
לא קל לעשות סרט שמדלג בין זמנים בלי שכולם יראו רק את הגימיק. ואומה תורמן אלוהית. והדיאלוגים. כוכב (טרנטינו) נולד.
21. 12 קופים [12 Monkeys] (טרי גיליאם, 1995)
משחק מצוין של ברוס וויליס ובראד פיט; רעיונות מבריקים ומקוריים; ואפילו לולאת זמן אמינה. מד"ב בשיאו.
20. ברוכים הבאים לבית הבובות [Wellcome to the Dollhouse] (טוד סולונדז, 1995)
להיות ילד זה אכזרי. להיות ילדה בחטיבת ביניים – יותר.
19. כתוב בעור [The Pillow Book] (פיטר גרינאוויי, 1996)
ארוך (מאוד), בלתי מובן (לפרקים), אבל הכי יפה שיש.
18. תמונות קצרות [Short Cuts] (רוברט אלטמן, 1993)
הרבה יוצרי סרטים מנסים לשלב כמה סיפורים שונים בסרט אחד. צריך לשלוח אותם ללמוד אצל המאסטר. וגם : ג'וליאן מור בתפקיד סקסי ומבריק.
17. סופת קרח [The Ice Storm] (אנג לי, 1997)
"משפחה היא כמו אקדח. אם תכוון אותה לא נכון, אתה עלול לפגוע במישהו." וכמובן, כריסטינה ריצ'י באחד מתפקידיה הגדולים ביותר. ואפילו אלייז'ה ווד משחק.
16. הניצוץ [The Shining] (סטנלי קובריק, 1980)
האמנות והשיגעון, מפגש רביעי. ג'ק ניקולסון לא כותב. ותמונות שאי-אפשר לשכוח.
15. רכבות לילה [Europa] (לארס פון טרייר, 1991)
גרמניה אחרי המלחמה. סרט אפל, אבל אפקטיבי.
14. דוני דארקו [Donnie Darko] (ריצ'רד קלי, 2001)
בצפיה ראשונה מבלבל ומורכב. בצפיות הבאות: עמוק, מרגש, מקסים. וג'ייק ג'ילנהול מתגלה לעולם.
13. עיניים עצומות לרווחה [Eyes Wide Shut] (סטנלי קובריק, 1999)
כי הוא מדויק ונקי באופן שמכאיב פיזית לנפש. כי כל דמות משנה בו היא עולם שלם. וכי ניקול קידמן אלה.
12. ללכת שבי אחריו [Dead Poets’ Society] (פיטר וויר, 1989)
כולם רוצים ללמוד אצל רובין וויליאמס.
11. הפסנתר [The Piano] (ג'יין קמפיון, 1993)
סיפור אהבה שהוא בו זמנית עדין וברוטלי. אנה פאקווין זוכה באוסקר בגיל 9, ומגיע לה.
10. הכל אודות אימא [Todo Sobre Mi Madre] (פדרו אלמודובר, 1999)
נשים שאוהבות גברים שהם נשים שהם גברים וכן הלאה… העיקר שיש אהבה ועיצוב מטורף כמו שאלמודובר אוהב.
9. מועדון קרב [Fight Club] (דייויד פינצ'ר, 1999)
החוק הראשון של "מועדון קרב": ככל שאני מדבר עליו יותר, אני אוהב אותו יותר.
8. יצורים שמיימיים [Heavenly Creatures] (פיטר ג'קסון, 1994)
אולי הסרט הכי מפתיע ברשימה עבור כל מי שהוא לא אני. ההוכחה הניצחת שפיטר ג'קסון ידע תמיד להקים עולמות פנטזיה משכנעים. אבל בסרט הזה ברור שהוא גם יודע לכתוב ולביים סרטים על המציאות.
7. התפוז המכני [A Clockwork Ornage] (סטנלי קובריק, 1971)
גם חכם, גם בועט בבטן, גם מעוצב להפליא, גם משוחק היטב, גם לא דופק חשבון.
6. אושר [Happiness] (טוד סולונדז, 1998)
על הקושי לחיות את החיים. על הדבר הזה שאין. על מה שהרבה סרטים לא מדברים עליו.
5. המתיקות שאחרי [The Sweet Hereafter] (אטום אגויאן, 1997),
כשהכאב נצרף, למה הוא הופך? חקירה של מוות הופכת למסע בתוך הנפש. נשמע קיטשי? מה לעשות. אלו החיים.
4. רקוויאם לחלום [Requiem for a Dream] (דארן ארונופסקי, 2000)
"בלי רשימה ארוכה של קניות, אל תצא לסופרמרקט הגדול של העולם, כי אי אפשר בלי…"
3. ירח מר [Bitter Moon] (רומן פולנסקי, 1992)
כמה רחוק אפשר לקחת את האהבה? (הגירסא הסקסית)
2. דבר אליה [Hable Con Ella] (פדרו אלמודובר, 2002)
כמה רחוק אפשר לקחת את האהבה? (הגירסא המקאברית)
1. לשבור את הגלים [Breaking the Waves] (לארס פון טרייר, 1996)
כמה רחוק אפשר לקחת את האהבה? (הגירסא הרליגיוזית)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/6/2007 21:13, ושייך לקטגוריות טלוויזיה וקולנוע, סטיות אישיות
15 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-5/7/2007 13:12

---