חורבות מעגליות
"מה הטעם בכבישים ללא מוצא?"

פעם עשיתי רשימה (שוב הוא והרשימות שלו, אוף) של פרויקטים אמנותיים שהתחלתי ואף פעם לא השלמתי. כולם נתקעו בשלב כלשהו, בדרך כלל בין שניים לשלושה שלבים מההתחלה, לפעמים יותר. מדובר ברשימה מכובדת - כשמונה-תשעה רומנים, ארבע נסיונות להקמת קבוצת תיאטרון (עם אותה הצגה אבל לא באותו הרכב), מחזה אחד, תסריט לסדרת טלוויזיה, סרט קצר, פרויקט צילומים ושירים לתייר בתל-אביב, פרויקט צילומים בייתים על פי שיר של טל ניצן, מערך סדנאות יצירה ואמנות, אנתולוגיה של קבוצת משוררים, ערב שירה תיאטרלי קבוצתי, ערב תיאטרלי המבוסס על שירים שלי ושל ידידה, תערוכה, תרגום ספר של סילביה פלאת', כתב עת לספרות וחיים טובים (שאת שמו המתוכנן גנב לנו מאוחר יותר כתב עת אמיתי), ועוד ועוד. חלק מהפרויקטים גוועו בגלל חוסר מחויבות של שותפיי לעניין, אבל במקרים רבים מדובר בפרויקטים אישיים לגמרי שפשוט איבדתי את הרצון להמשיך אותם הלאה, למרות זמן רב שהשקעתי בהם. כמה מהם הותירו שרידים מפוארים בדמות כמויות עצומות של מלל בקבצי מחשב ובכלל, ואילו אחרים רק שמורים בזיכרון. וכולם ביחד הביאו אותי בשלב מסוים לתהות למה אני אף פעם לא מסיים שום דבר עד הסוף.
כמו כל שאלות ה'אף פעם', גם זו היתה שאלה מכשילה: לא יכולתי להתמודד אתה עד שהודיתי בפני עצמי שיש בהחלט דברים שאני כן מסיים, ולא רק דברים שיש להם דדליין (כמו התזה שלי לתואר שני או תיכנון פסטיבלי שירה), אלא גם פרויקטים אמנותיים ואישיים - למשל שני רומנים, שהשני אמנם לא מצא הוצאה אבל בהחלט הושלם, תסריט אחד שסיימתי, ספר שירים שעומד לצאת, סדנאות כתיבה שתכננתי והוצאתי לפועל עד הסוף וכן הלאה. רק כשצמצמתי את השאלה, התחלתי לתהות מה יש בדברים האלה שאני לא מסיים אותם.
ואז היתה תקופה שלא הייתי מוכן להיכנס לפרויקטים שאני לא רואה את הסוף שלהם. ניסיתי להחליט שאני מקדיש את זמני רק למה שיכול לשאת פירות, ולא לחלומות באספמיה. כשהציעו לי פרויקט קבוצתי בדקתי בציציות לראות שכולם רציניים ורוצים לקחת את זה עד הסוף, שלא יתפוגג לי באוויר. וגם הרבה פרויקטים שהצעתי לעצמי דחיתי בגלל שחששתי שאאבד את ההתלהבות מהם. לא שזה עזר, יש לי כמה לא-גמורים מהתקופה הזו, אבל האחוז שלהם מכלל הפרויקטים בהחלט הצטמצם.
רק מה, הזמן שהתפנה מאי-עיסוק בפרויקטים ללא עתיד לא הוקדש, משום מה, לפרויקטים גדולים עם עתיד, או לעבודה היומיומית. הוא נשאב באיזושהי דרך לשודדי זמן כמו משחקי מחשב וטלוויזיה, או הוקדש - בלי שאשים לב - לפרויקטים-ללא-הגדרה כמו ויקיפדיה. התוצאה המתסכלת הזאת גורמת לי לחשוב שאולי יש טעם במיזמים ללא עתיד, כי הם מעסיקים את המוח והנפש בחוויה יצירתית תמידית, ומאפשרים לו להיות רענן ולא לשקוע בזומביות הנוחה של שהחיים הבורגנים-פלוס-מינוס. השעות שמוקדשות לבניית חורבות מפוארות אינן מבוזבזות כלל ועיקר: הן סוג של אימון יומיומי בבריחה מהשגרה.
בקיצור, אני מכריז בזאת שאני פנוי לפרויקטים. לא לכל פרויקט, כמובן, ורצוי כאלה שיש להם בכל זאת סיכוי להיגמר מתישהו, אבל אני מוכן גם ללכת כמה מטרים לתוך מנהרה לא מוארת ולראות מה יש שם. מה כבר יש לי להפסיד? עוד פרק של באפי?שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/7/2007 09:31, ושייך לקטגוריות אמנות, סטיות אישיות, שחרור קיטור
28 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של בלה ב-10/7/2007 10:46

---