מה קורה כשהתרגשות וחרדה מתנגשים? כאב ראש. אבל לא סתם כאב ראש של אספירין ושתיה, אלא כזה from which the future is made, כפי שאמר פעם ג'ים מוריסון. למשל רכיבה על אופניים בשמש צהובה כשפעמוני הכנסיות מהדהדים, מתרחקים ומתקרבים, כאילו העולם עומד לרעוד עוד מעט בהילוך איטי. והתחושה - כל הזמן - שמשהו קורה, רע או טוב, ואתה מביט בעיניים פקוחות ולא רואה אותו. אלא שרק נראה שמשהו קורה - דברים נופלים מהידיים, כספומטים לא מגיבים - ורגע קצר אחר-כך מסתבר שהכל בסדר, שהאינסטינקט תפס את הכוס באוויר, שהעולם על מנהגו נוהג ועל כנו עומד. הסחרחורת הטבעית  אחרי אימון הופכת מיד בראש הפעיל מדי לתחילתו של עוד פרק של 'האוס'. הגוף מונע בידי הכאב לחפש את ההתרחשות, ולכן בודקים כל עשר דקות אימייל ותגובות בבלוג, רודפים אחרי בדלי ידיעות ברשת ונאבקים על כל פסקה בתרגום.  ודווקא כשצריך להספיק יותר לקראת החופשה בסוף השבוע.

ואולי זה הגורם, זה המרכז שסביבו הולך הכל. חופשה 'ספונטנית' ברומא, טיסה שלא מתכננים לה שנתיים, הוצאת כסף שהחלטנו עליה ביום אחד - כל אלה מעיקים על הנפש, שרגילה כל-כך לשלוט על הרצונות והתשוקות שהיא לא כל-כך יודעת לתת לדברים לזרום. אובדן שליטה, היסחפות בחלל, נוצה בהוריקן: האם אפשר להחליט 'להרשות לעצמך'? האם אין סמכות שעומדת מאחורי גבך ומציצה?

אבל זה קורה, גם אם דרך חרדה: הכוכבים נראים אחרת, הבאגט במדרחוב נראה אחר, אפילו השמש אחרת. בחופשה עצמה - אני כבר מכיר את התחושה - אתפקד כרגיל; אבל לפניה יש משהו בנפש שנאחז כמו מטורף בקרעי השגרה ואינו מוכן לקבל כל חריגה. את הדמות הזו אני רוצה להכיר, לתת לה פה (את האחרת אני כבר מכיר טוב).