הייתי בפריז וגם ברומא (עשרה קצרים)
(פוסט תמונות יבוא אחרי שנגמור למיין הכל)

1. צהוב
הנחיתה ברומא היכתה אותנו בהלם, בגלל הנוף. לא היה בו שום דבר מיוחד, פרט להיותו נוף ים-תיכוני קיצי אופייני: דהוי, צהוב, עם כמה עצי זית לרפואה. לי היתה כבר הכנה, בדמות ההלם שקיבלתי כששבתי מארה"ב לישראל אחרי שלוש שנים, אבל אסנת הבינה רק אז את ההשפעה שהיתה ל-11 חודש באירופה הירוקה על מערך הציפיות שלה. ברכבת האיטית-להפליא מנמל התעופה, תוך התמודדות מתמדת עם המזגן המקרטע, הוכינו בתדהמה לראות - לראשונה מאז שיצאנו מהארץ - ממטרות בפעולה.

2. התיק
בסמטא קטנה המובילה למזרקת טרֶבי, יעדנו הראשון, נתקלנו בחבורה של רוכלים שחומים שהניחו על הקרקע סדינים ועליהם תיקי 'פראדה' (מזויפים כנראה) במגוון צבעים וצורות. כשאסנת עצרה לשאול למחירם וקיבלה את התשובה המופרזת '25' (יורו), חשבתי שהסיפור ייגמר; אבל הבחור רדף אחרינו ללא לאות ודרש לדעת מה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם. אני כבר ממש תכננתי ללכת (למה לנו לבזבז את זמננו היקר על קניית תיקים יקרים מדי) אבל אסנת לא היססה ובקור רוח הציעה חמישה יורו.
מנקודת המוצא הזו התפתח לנגד עיני המשתאות משא ומתן מפולפל, מהסוג שמדריך לונלי פלנט של מרוקו (שתרגמתי) מפרט באדיקות את כלליו. אחרי כמה תרגילי לי-זה-עולה-יותר מצד הרוכל (להם ענתה אסנת בתשובה הניצחת 'לך זה עולה עשרים סנט'), נסגרה העסקה על שמונה יורו - שליש מהמחיר המקורי - ואני קיבלתי שיעור מאלף בהתמקחות.

3. לינגואה
השיחה שפתחה את האפיזודה הקודמת התנהלה כך:
אסנת: קוואנטו?
מוכר: ונטי-צ'ינקואה.
אסנת: טוונטי-פייב?
מוכר: יס
אסנת: ניין, ניין.
בליל השפות האיטלקי-אנגלי-גרמני הזה היה אחד ממאפייני החופשה לכל אורכה. ביום הראשון התקשינו להוציא מהפה שום דבר שאינו גרמנית: אפילו האנגלית, שרוב העוסקים בתיירות ברומא מבינים מצוין, התחלפה לנו לפעמים בשפתם של גתה והיינה. מה שהיה לא ברור עוד יותר הוא במה להיאחז כחלופה לחוויית הישראלים-מכירים-ישראלים היוצרת תמיד אי של שפיות בטירוף החו"ל: האיש המשופם הדובר גרמנית משונה שחתך אותנו בתור עם שני בניו? האישה מכוסת-הראש שהתלחשה עם בתה בעברית כשנתקענו אתה במעלית ואילו היתה נוצריה היתה ודאי מצטלבת למראינו? או אולי חבורת האמריקאיות שקראו זו לזו סיכומים מוכנים-מראש בפורום הרומאי בחיתוך-דיבור המעלה טעם בלתי מעורער משלוש השנים שלי אצל הדוד סם?

4. המדרגות
יש שיר שלי, שהתפרסם פעם ב'עיתון 77', ונקרא 'מאוחר'. הוא מבוסס על חלום ילדות שלי, שבו ארמון ענק, ותחתיו גרם מדרגות גרנזדיוזי, עליו אני ננטש עם מישהי (אז בת השכנים), ואיני יכול לשוב לארמון. המדרגות, שהיו חקוקות במוחי זמן כה רב, הן (כך מתברר) המדרגות הספרדיות ברומא; מי יודע אם ראיתי אותן אז באיזה סרט והן נדחפו לחלום מבלי שידעתי. שני ההבדלים העיקריים הם שהמדרגות שלי יורדות לים, ושבראש המדרגות הספרדיות ניצבת כנסיית השילוש הקדוש ולא ארמון. אבל הנה, טיפסנו אותן, ואפילו עצרנו למנוחה בקטע האחרון, בפיסת צל קטנה שאיכשהו זכתה גם לשבי רוח קרירים והפכה את כיבוש המדרגות להישג מתוק.

5. הסיסטינית
שעה וחצי של עמידה בתור, בחוץ, למוזיאוני הוותיקן; שילוט מבלבל, חללים לא ממוזגים והמוני אמריקאים במוזיאונים עצמם; מפגש לא-נעים עם שומר איטלקי שהתעקש שאסור לי לטפס בחזרה במעלה המדרגות כדי להגיד לאסנת שזו אכן הדרך; מערכת כריזה החוזרת, בקול רם ובארבע שפות, על המסר 'להיות בשקט, לא לצלם, לא להקליט' - כל אלה התרכזו יחד ונמוגו בהחלטה חד-משמעית לחוות אותה, במלואה, בלי הנחות.

6. טאבולי
באטימולוגיה מהופכת ומופרכת, אפשר לנסות לגזור את השם 'רומא' מהמילה העברית 'רמאות'. בעוד שבאופן רגיל אנו מקפידים לזהות את מלכודות-התיירים ולהתרחק מהם, ברומא נראה שהדבר בלתי אפשרי, במיוחד כשהזמן קצר. בכל מסעדה ידאגו להגיש לשולחן לחם או מים בלי לשאול (ולקחת עליהם מחיר מופרך אחר כך), נהגי המוניות מעגלים תמיד את המחיר למעלה, ובמזנון אחד (שיתרונו הגדול היה המזגן) גם גבו שני יורו על השולחן, המפה והסכו"ם, וגם נאלצתי לרדוף אחרי מלצר חביב שהרים בזריזות שטר של חמישה יורו שנפל לי מהכיס והניח אותו בכיסו. אבל להשקיע אנרגיה בתלונות, בקיטורים ובהאשמות לא יעזור: צריך להבין שזו איטליה וככה זה.

7. המקור
הגלידה: יקרה, אבל עשירה, קצפתית ומשובבת נפש, בעיקר 'פרח החלב' וה'זביונה' שטעמנו בדוכן קטן ליד הפנתאון ביום האחרון.
הקפה: נהדר, אפילו בנמל התעופה, או בארוחת הבוקר (המינימלית להפליא) במלון.
הפסטה: נימוחה, עשירה אך לא שמנה ושווה את המחיר. במסעדה אחת גיליתי איך גבינת ריקוטה הולכת נפלא עם ארטישוקים טריים; בשניה הצליחו לראשונה להגיש לי לזניה טובה יותר מזו שאני מכיר מהבית, וטעמנו פסטו שריח השום שנדף ממנו היה מחסל לבאפי את העסקים.
הסנדביצ'ים: מקוריים, ובעיקר - מתחשבים היטב בסוג הלחם.
הפיצה: הפתעה לטובה. אולי בגלל שאכלנו דווקא במסעדה תיירותית, לא סבלנו מהשוק התרבותי שכולם מדברים עליו לגבי פיצה באיטליה. היא דווקא היתה קראנצ'ית, טריה ומלאה מוצרלה איכותית.

8. שרידים
איזה מזל שלא האמנתי לאמריקאי שבא מגבעת הפלאטין ואמר שאין שם מה לראות, "רק כמה שרידים ישנים". היינו מחמיצים את האצטדיון הרומי המרהיב, מקדש עם סמל גיאומטרי משונה, ומנוחה מעוררת השראה על שרידי עמודים וכותרות.

9. מבחן סן פייטרו
בכניסה לכנסייה המפורסמת ביותר בעולם יש, בנוסף לבדיקה בטחונית, גם בדיקה של 'משמרות הצניעות', המונעים כניסה מנשים וגברים במכנסיים/חצאית קצרים מדי או בבגד שאינו מכסה כתפיים. מאז, בכל פעם שראינו איזו בחורה מנסה לרמות את החום באמצעות לבוש מינימליסטי במיוחד, השאלה היתה האם היא עוברת או לא עוברת את 'מבחן סן פייטרו'.

10. שריקות
כשהתקרבנו למזרקה בכיכר ונציה ותהינו אם אפשר לקרר את הרגליים במים, נשמעו כמה שריקות בסביבה, אבל התעלמנו. חצי שעה אחר כך, אחרי שכל העולם כבר היה, טבל והלך, ואנחנו כבר היינו בשלב ההתנעלות אחרי שכשוך-רגליים מאסיבי במים הקרירים וסשן צילומים של ילד מוסלמי קטן שאביו הטביל אותו כמעט לגמרי, הופיע משום מקום שוטר חמור-סבר, ששרק בפראות והסביר לכל הנוכחים שאסור. כן כן, שמענו.

(זה היה סיכום לא ענייני, לא מדויק, לא כרונולוגי ולגמרי לא שלם של חוויה אינטנסיבית, צפופה, עצומה, מפוארת, חסרת נשימה. יהיו פוסטים נוספים.)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 31/7/2007 20:28, ושייך לקטגוריות אמנות, בשבילנו זו אירופה אירופה, אטימולוגיה בשקל תשעים, הומור
22 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-3/8/2007 08:37

---