בעדשה (פוסט תמונות ופילוסופיה)
פעם היו אומרים על תיירים יפניים, שהם בעצם לא רואים שום אתר בו הם מבקרים, כי הם כל הזמן חבויים מאחורי עדשת המצלמה. אני זוכר שהיינו מסתכלים במבטים מבוהלים על היפנים שמצטלמים בכל מקום בעודנו מנסים ליצור את התמונה שתיראה הכי טוב ותהיה שווה את עלות הפילם והפיתוח. נדנו ליפנים שלא זוכים באמת לחוות את המקומות ורק מצלמים בלי לחשוב.
אבל היפנים היו חכמים יותר, ופיתחו כתגובה את המצלמה הדיגיטלית, שהפכה את כולנו לתיירים יפנים: אין עלות פילם, אין עלות פיתוח, יש מספר אדיר של תמונות ואין שום סיבה לא לצלם הכל. אם המצלמה מספיק טובה, קשה לא להתמכר לרצון לצפות בעולם דרכה, לתכנן זוויות, לחשוב מה יראה טוב יותר ומה פחות. לפעמים טוב שיש מקומות - כמו הקפלה הסיסטינית - שבהם אסור לצלם, או שיש שעות - כמו בשיא החום - שאף צילום לא יכול לצאת מושלם. אז המצלמה נכנסת לרגע לתיק ונוצרים זכרונות בלתי מצולמים, אבל מתוקים.
מצד שני, צריך לזכור שטיול לא נועד רק להנאה רגעית , אלא גם לייצור אותם זכרונות שהמצלמה מעצבת. במובן הזה, לדיגיטלית יש יתרון בכל שהיא מאפשרת חופש מסוים: לא חייבים לצלם רק את 'האתרים החשובים' , ואפשר למצוא גם דברים קטנים יותר וראויים לתיעוד. שהרי תמונה של הקולוסיאום בזווית הרגילה אפשר למצור בשתי הקלקות עכבר באינטרנט, אז מה נרוויח מעוד אחת?
אומרים שזה בשביל להראות שהיינו שם, ולכן מצלמים מישהו על רקע הקולוסיאום, בתמונות שתמיד נראות כאילו אותו אדם מודבק על התמונה או עומד על רקע מסך כחול (כמו בטלוויזיה). או שחותכים את קצה הקתדרלה כדי שיראו גם את יוסי. שלא תבינו אותי לא נכון: אני עושה המון תמונות מהסוגים האלה, אבל מחפש גם משהו אחר, אישי יותר.
זה יכול להיות איזו אינטרקציה שלנו עם הסביבה; זה יכול העולם האנושי, שהוא חלק לא פחות חשוב מחוויית הטיול; זה יכול פשוט זווית קצת שונה, קצת אחרת, אולי קצת שולית, שמדריכי התיירים לאן דווקא מתייחסים אליה ושפשוט קסמה לי באותו רגע.
בפוסט הזה אנסה להעלות כמה תמונות מרומא שמנסות לעשות דברים כאלה, כל אחת עם הסבר קצר... תהנו.

---

אולי התמונה הכי קונבנציונלית בסט הזה, אבל היא מביעה את אחת התכונות הבולטות שחווינו ברומא - הצפיפות; איכשהו, מהגובה הזה (בראש המדרגות הספרדיות) גם היא נראית אסתטית.





אינני יודע מה מצולם כאן; התמונה הזו נולדה כשהתמקמתי בנקודה מסוימת כדי להצטלם על רקע אחת המזרקות מעל כיכר פופולו. פתאום קלטתי את המגדל הזה דרך חומת העצים, וידעתי בדיוק איך תראה התמונה.





"אחי , באתי לנקות פה, אתה יודע אולי מי בעלבית?"
מכל פסלי הגיבורים במוזיאוני הוותיקן קסם לי במיוחד הבחור הזה, שלא היה עליו שום שלט וגם מדריך השמע לא ידע לומר עליו כלום. הוא מביט בעיניים כל-כך אנושיות, שאפשר לתהות אם מדובר אולי באחד המבקרים שראה משהו אסור ואחד האלים הפך אותו לאבן.





עשינו הרבה עצירות, בגלל החום והעייפות ברגליים, ובמהלכן צילמנו לא פעם כל מיני טיפוסים מעניינים. אבל האיטלקיה העייפה הזו, היושבת על עמוד לא רחוק מכנסיית סן פייטרו, היתה הכי מיוחדת. מישהו רוצה להפוך אותה לפסל?





אמרנו אינטרקציה, והאינטרקציה הכי נפוצה עם תיירים ברומא היא ההתמקחות. את המשא ומתן המופלא על תיק הפראדה המזויף ליד טרבי לא צילמתי, אבל הנה אסנת מורידה את המחיר של שאל סיני נאה לארבעה יורו (בסוף נסגר על שלושה).





התמונה האחרונה היא עניין של מזל נטו. אסנת מצלמת את הארמון של ויטוריו עמנואל, מלך איטליה, שהמקומיים מכנים אותו 'עוגת חתונה', כשלפתע - באופן לגמרי לא מתוכנן - פורצת אל הפומפוזיות ציפור במעופה ומשלימה את מבנה התמונה באופן שקשה מאוד לתכנן אותו. ויוה לה ויטוריו.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 5/8/2007 00:09, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, תמונות
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-7/8/2007 10:51

---