אשמה יצירתית
כשהייתי בקורס מנחי סדנאות כתיבה של מתא"ן, היתה לנו סדנא עם מנחה אורח, שהוא גם סופר צעיר ומצליח, נקרא לו ס'. אחרי שדיברנו הרבה על הנחיה, יצא לנו גם לשאול על טכניקת הכתיבה שלו, ואז הוא סיפר לנו איך כתב את הספר הראשון שלו. מסתבר שבאותה תקופה היתה לו עבודה קבועה (משהו פקידותי אם אני לא טועה) מתשע עד חמש, ואחרי העבודה הוא היה חוזר הביתה, מדליק את המחשב ומתיישב לכתוב, עד השעה עשר, ואז מכבה את המחשב והולך לישון. וחוזר על זה כל יום.
קראתי פעם ראיון עם דוד גרוסמן, שבו סיפר על איך הוא 'עובד בלכתוב'. קראתי גם משהו דומה על סטיבן קינג. מכל הסיפורים האלה מתגנבת לפעמים ללב התחושה שכתיבה טובה באמת, כמו כל מקצוע, דורשת עבודה, אימון, זמן, התמדה. בין אם מדובר בכתיבה עצמה, בעריכה או בהכנה (תרגילי ריכוז, כתיבת רצף, תרגילי התבוננות), נראה שצריך להשקיע זמן ואנרגיה בתחום כדי ליצור משהו איכותי (וזה לא מפתיע - חישבו כמה זמן צריך הכנר להתאמן כדי להצליח). הסיפור של ס' גם רומז לכך שגם אם אף אחד לא משלם לך כדי לכתוב, אפשר למצוא מספיק זמן לכתיבה רצינית; ומאחר שאי אפשר יותר להאשים את המערכת, האשמה חייבת ליפול על הכותב עצמו.
כי כמה שאנסה, אין סיכוי שאקדיש את כל השעות שבהן איני עובד לכתיבה. למעשה, ההפך הוא הנכון: הכתיבה חוטפת פה ושם דקות גנובות, בקצה של יום או בתחילתו, ביום א' פתאומי שבו לא עושים כלום או בהמתנה לרכבת. והאשמה לא מאחרת לבוא. "אינך יוצר באותה רצינות שהיית יכול," אני אומר לעצמי, ועצב קיומי נופל עלי (בעיקר כשסגריר בחוץ). כאילו נדרש רף מסוים של שעות בשבוע כדי שאוכל לראות את עצמי כיוצר.
אוסקר וויילד אמר שהוא מעדיף להכיר סופרים גרועים ולא סופרים טובים, כי הסופרים הטובים כותבים את החיים שהם מפחדים לחיות, והסופרים הגרועים חיים את החיים שהם מפחדים לכתוב. אני אוהב לחיות - לבשל, לאהוב, לצאת, להכיר, לטייל, לחוות - וזה לא משאיר הרבה זמן לכתיבה. האם, כפי שוויילד טוען, נידונתי להיות סופר גרוע?

הבלוג, אגב, משחק תפקיד כפול בבלגן הזה. בחיי היומיום הוא עוד אחד מגנבי הזמן, האשמים בשדידתו של זמן הכתיבה היקר ובהסטת רעיונות טובים לפוסטים במקום לשירים. אני מתגונן בטענה שהכתיבה בבלוג היא עבודה יצירתית (בעיקר בחלקים הפחות קוהרנטיים), ובכך הופך אותו לאחד מהטובים; אבל אז מוחלפת אשמת האי-כתיבה באשמת האי-כתיבה-בבלוג, ויומיים ללא פוסט (כפי שחלפו עכשיו) יוצרים מחדש את האשמה היצירתית התמידית. וכפי שהאשמה היצירתית הרגילה אינה נרגעת אחרי כתיבת שיר, גם הפוסט הזה לא ישכך לגמרי את אשמת הזנחת הבלוג; אבל אולי קצת.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 8/8/2007 10:16, ושייך לקטגוריות אמנות, סיפרותי, שחרור קיטור
21 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של Nilly ב-9/8/2007 17:13

---