Glory of the 80's - המופרעויות
מזג=האוויר מופרע חלקית (סערת ברקים עצומה אתמול בלילה ואז שמש מלטפת כל היום); האף מקפצץ על גבול ההתנזלות ומערפל את הסינוסים; ואין לי שום מושג אם הספר שלי כבר בחנויות או לא (אם אתם רואים אותו - דווחו!). אין ספק, זה הזמן האידיאלי לעוד פוסט אייטיז מקפיץ.
והפעם - בניגוד לפעמים הקודמות - לאו דווקא שירים שאהבתי בריל טיים או אפילו גם היום, אלא מגוון תופעות, קטעים, קליפים ומוזרויות שנתקלתי בהם בדרך אל הפוסטים הקודמים והושארו בצד מסיבות שונות ומשונות. וכמובן, כל אחד עם סיפור אישי קורע-לב (או סתם קשקוש).

הקליפ הראשון היה אמור להיות בחלק הקצבי, אבל נשמט משום מה. הנה הוא:




ב-1984 זה היה השיר הכי רקיד בסביבה, והוא הקפיץ את כל השכבה שלי (מי שבגילי בטח זוכר), ולורה בראניגאן היתה הכוכבת הכי חמה בעיר. הקטע העצוב הוא שכשניסיתי לברר מה קורה איתה היום, התחוור לי שגברת בראניגאן מתה משבץ מוחי ב-2004. ככה, פתאום, בלי להתכונן, הסתבר לי שאחת מפיסות הילדות שלי לא איתנו כבר כמה שנים.

מי שכן איתנו, ולא מתכוון ללכת לשום מקום, הוא ג'ורג' מייקל. הבחור מעולם לא היה חביב עלי במיוחד, ובכל זאת יש לי סיפור חביב על הקליפ הבא.



אז ככה. אי שם בחורף 1984-5 הוחלט שנערוך בביתנו מסיבת יומולדת לאחי, הקטן ממני בשנתיים. באותה תקופה מסיבות היומולדת היו 'ערבי כיתה', בשכבה של אחי היו גם כמה חברים שלי (שיחקנו יחד כדורגל בהפסקות), והיה חשוב לנו לא לעשות מעצמנו צחוק. אבא שלי כבר הכין את קלטת הריקודים מ-83, שהיתה כזו הצלחה בפעם הקודמת שערכנו מסיבה, אבל אז הגיע דרישה חד-משמעית מהחבר'ה של אחי: בלי careless whisper, הם לא באים. במהירות ובנחישות מצאנו מישהו להקליט ממנו את השיר.
התוצאה המשעשעת היתה ש'לדרישת הקהל' אותו שיר הושמע פעם אחר פעם במסיבה, בעוד שאר הקלטת נותרת מיותמת ומושמעת פעם אחת בקושי. כולם קצו לרקוד סלואו, וכולם רצו את הסלואו של ג'ורג' מייקל. זו הנקודה בה פתיחתי איבה-מהולה-בפחד כלפי טעם הקהל, יחס שגם אחרים (כך מתברר) חולקים כלפי השיר הזה; במצעד העשור של גלי צה"ל, בו הגיע השיר למקום ה-13, הקדים הקריין וציין שבשלבים המוקדמים של המצעד היתה בגל"צ חרדה עצומה ממצב שבו השיר הזה יגיע למקום הראשון.

ואחרי ששלחתי אתכם לשני קליפים עם כל הרעות החולות של האייטיז (תסרוקות מזעזעות, נשים פסאודו-יפות, תמונות של ערים בחשיכה), הגיע הזמן למשהו קצת יותר מקורי.




הקליפ הזה היה מהראשונים שראיתי באם. טי. וי., אחרי שעברנו לארה"ב ב-1985. אולי בגלל זה לא התלהבתי ממנו אז כמו שמגיע לו - הוא רק מיצה את 'חוויית הקליפ' עבורי. אבל גם אז וגם היום לא עושים הרבה מדי קליפים כאלה, שמשתמשים בכל האפשרויות של הז'אנר. צריך לזכור שזה בן 21 שנה! (ואפילו התסרוקת של גייבריאל לא כזאת איומה).

את השיא-של-כל-השיאים השארתי לסוף. השיר (והקליפ) הבא מייצגים בעיני באופן מושלם את כל מה שטוב ורע באייטיז. מצד אחד - הדרמה המוזיקלית רק הולכת ומתגברת, באיטיות שמגיע לשיא אחר שיא ולא חוזרת אחורה; מצד שני - הקיטש מגיע לשיאים שאין כמוהו, הקליפ הוא סמטוכה של דמויות משונות, רוחות רפאים תפאורות פסאודו-אפלות ותסרוקות שהיו גורמות לשוקי זיקרי לשלוח יד בנפשו, והכל לוקח את עצמו בכזו רצינות שזה מצחיק. אתם חייבים את זה לעצמכם, אין מה לעשות, זה ליקוי מלא של הלב:



מאחר שקשה להתעלות על הקליפ האחרון ברמת האייטיזיות, אני מכריז בזאת על פרישה (זמנית) מהתחום. לפחות עד שהשגרה תשעמם אותי שוב.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 13/8/2007 20:11, ושייך לקטגוריות האייטיז, סטיות אישיות
17 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-15/8/2007 18:29

---