התעטשויות והוריקנים
אאאאאאאאאאאאאאא-פצ'י!
יש משהו מאוד משחרר בהתעטשות. היא מוציאה החוצה את כל מה שהיה אגור בפנים, בבת-אחת, בלי התחשבות, בלי התנצלות ובלי עריכה. היא מגיע מתוך עומק המחלה, מתוך עומק הכאב, ומביאה להקלה מיידית.
אבל האם זו אמנות?
רוב הסיכויים שאם אתעטש על מישהו הוא יהיה עסוק בקללות נמרצות ובניסיון נואש לנקות את עצמו, ולא יודה לי על החוויה האמנותית.

טקסט שנכתב מתוך סערה רגשית, ללא התחשבות וללא בלמים, הוא כמו התעטשות: הוא כנה, משחרר, רב-עוצמה. הוא חיוני לתפקוד הרגיל של המערכת, וצריך ללא ספק לכתוב אותו, ולכתוב אותו שוב ושוב. אבל הטקסט הזה כשלעצמו אינו יכול להיות זה שיעביר את החוויה האמנותית הלאה, או יתקשר אותה למישהו; מעצם הווייתו, טקסט כזה הוא עיטוש, יריקה, אנרגיה לא מכוונת וחסרת מטרה. הוא עשוי להיות מעניין בתוך יומן, עבור מי שחוקרים (בעתיד) את הווייתו המעורערת של הסופר, אבל הוא אינו באמת חלק מהאמירה.

הסערות הרגשיות הן כמובן דלק לכתיבה, אבל הכתיבה לא מתבצעת במהלכן. כפי שכתבתי לפני שני פוסטים, השיטה הרגילה שלי היא "לעבור דרך המונסון" - להקצין את המצב הרגשי הקשה, להביא אותו לאבסורד, ואז להגיע לשקט שאחריו, לאיזה Peace of mind שנמצא בצד השני, שם יש איזה אי בודד עליו אפשר לשבת ולכתוב, מתוך השקט, את הוויית הסערה בדיוק-בדיוק (אפשר להשתמש אז ב'התעטשויות' משיא הסערה כחומר גלם, או שלא).

במודל הזה יש כמה בעיות. ראשית, הניסיון להפוך את הסערה לגדולה יותר כדי לעבור כבר דרכה ולהגיע למה שנמצא בצד השני עלול לגרום להתמוטטיות ולהתעצבנויות שאינן נוחות במיוחד לאנשים קרובים (וגם מקשות על ביצוע עבודה יעילה). שנית, מונסונים הם דבר ארוך מטבעו, ואם מחכים יכול להיות שתחושת הסערה תלך לאיבוד לפני שנגיע לאי השקט בסוף. שלישית, יש בכל זאת משהו בכנות הטוטאלית של אמצע הסערה, של ההתעטשות, שהמקום שאחרי מתקשה להחזיק אותה יותר מכמה שורות.

בדרך-לא-דרך הוצע לי רעיון אחר, וגם לא יש מטאפורה מטארולוגית: הוריקן. להוריקן, כידוע, יש בתוכו - במרכזו - 'עין' שבה הכל שקט ואין רוחות או גשמים. ככל שההורידן חזק יותר, כך יש יותר סיכוי שאכן יש לו עין שקטה כזו. הרעיון, אם כך, הוא לשבת בעין ההוריקן: להיות כל הזמן בתוך הסערה, אבל במקום שקט ומודע, הצופה על כל הרגשות האלה אבל לא מזדהה עם אף אחד מהם. יש הבדל גדול בין התמונה הזו לתמונה הקודמת, כי כאן אין שום צורך להגיע למצב הדמיוני שבו הסערה שוככת.

השאלה היא אם זה אפשרי.




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 18/8/2007 00:31, ושייך לקטגוריות אמנות, מונולוגים מהאמבט, שחרור קיטור
18 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-21/8/2007 14:40

---