precious things
אתמול הושלמה שרשרת האירועים העיקרית שבגללה קצת נחמץ לבי שאני לא בישראל בקיץ הזה. טרנט רזנור ולהקתו המשתנה-תדיר ניין אינץ' ניילס, הופיע לראשונה בישראל (והרביץ הופעה מצוינת), וזאת פחות מחודש וחצי אחרי שהג'ינג'ית הלוהטת טורי איימוס נתנה גם היא הופעה גדולה ברעננה. שני אמנים אלה, שאני עוקב אחריהם כבר שנים, הופיעו דווקא הקיץ לראשונה בישראל, ואני פספסתי.
אפשר לטעון שאני מיילל סתם ככה, שהרי ברור שאמנים גדולים מופיעים בלי הפסקה באירופה, ומה יש לקנא בפרובינציה כמו ישראל. העניין הוא לא שקשה למצוא הופעות באזור זארברוקן, אלא שקשה לי אפילו לחשוב על הליכה לאחת ההופעות הללו בלי החברים הקרובים שלי, אתם צברתי במשך שנים סדרה של חוויות בלתי-נשכחות המקושרות בעבותות כבדים לשיריהם של הג'ינג'ית והמסמרן הבועט.

אז אם - בצער רב - לא היה ביכולתי ליהנות מאווירת סוף הקיץ ברעננה או ממחוות שיש רק בהופעות חיות, אין ברירה אלא לפנות לידידנו הטוב אתה-צינור (יוטיוב בשמו הלועזי) ולצאת למסע נוסטלגי בעקבות כמה תחנות חשובות בהכרותי עם השניים (שגם מכירים ומחבבים זה את זו, אגב).

תחנה ראשונה: בניין אורנשטיין, אוניברסיטת תל אביב, 1991. אני ממהר לספרייה, להספיק לגמור את התרגיל בפיזיקה קלאסית לפני שהשיעור יתחיל, אבל אין סיכוי: ידידי א"ג, שכבר הכיר לי כמה חודשים קודם לכן את קייט בוש ואת ג'ת'רו טאל, משך באכזריות בידי, סחב אותי לאחת הפינות, הניח עלי זוג אוזניות ואמר, "אתה חייב להקשיב לזה". היה זה האלבום הראשון של טורי, ובדיוק הסתיימו הצלילים האחרונים של Girl; ואז, בדיוק כשהתכוונתי להעיף את א' לכל הרוחות ולהתקדם לעבר הספרייה, בקע קול נשי עדין ונפלא, וביקש סליחה, אם היא יכולה להישאר כאן רגע....



תחנה שנייה: ראשון לציון, 1995. אני נוחת בביתו של א"א, ידיד חדש דאז שהפך מאוחר יותר להיות אחד החברים הקרובים ביותר שלי, ואנחנו מנהלים שיחת הכרות ראשונית. די מהר הוא מגלה שאני אמנם מכיר את טורי, אבל לא יצא עוד לשמוע את האלבום השני, Under the pink, שלא לדבר על עשרות השירים הנוספים, ה-b-sides הביצועים מהופעה חיה ושאר ממתקים שרק מעריצים אמיתיים (טורי קראה להם "אוזניים עם רגליים") מכירים. א"א לא ויתר, והקליט לי קסטה של סינגלים וקטעים נדירים של הג'ינג'ית, ביניהם השיר הבא, שלדבריה "הוא השיר האהוב עלי מ-under the pink, למרות שהוא בעצם לא נמצא ב-under the pink, כי הוא הלך לאיבוד ברגע האחרון בעריכה". ובתור מי שעבר לאחרונה עריכה, אני מזדהה מאוד.



תחנה שלישית: קרית-חיים, 1997. א"א היה אמנם מעריץ נלהב של טורי, אבל את האובססיה האמיתית לג'ינג'ית פיתחתי במהלך החברות הקצרה-אך-אינטנסיבית שלי עם מ' הירושלמית. זו היתה התקופה שבה תרגמנו את מילות השירים, פירשנו אותם באלפי דרכים שונות והיגגנו עליהם בלי הרף, תוך שאנו מצפים בכליון עיניים לאלבום השלישי; אותו אלבום, Boys for Pele, העוסק לכל אורכו בפרידה כאובה, יצא - כמה אירוני - רק כמה חודשים אחרי שאני ומ' נפרדנו באבחת גרזן. שנינו נשארנו עם הפרידה ועם "אף אחד לא מרים את השפופרת, כנראה זה רק אני".



תחנה רביעית: 1998, קרית ביאליק/חיפה/מחנה צבא בדרום הארץ.
לאלבום הרביעי של טורי קצת פחות התחברתי. א"א, שהיה באבטחת יישובים אי-שם בדרום הארץ, ניסה אמנם לשכנע אותי שהכיוון החדש, הרועש והרב-ערוצי, לא בא על חשבון המוזיקה המרגשת והטקסטים המפותלים שלמדנו לאהוב, אבל אני הייתי סקפטי. עד לאותו לילה, בו ניהלתי במקביל שיחות טלפון אתו ועם חברתנו המשותפת ע', בהם שימשתי כפרקליט וכאוזן לראשומון מסובך ומבורדק של מערכות היחסים של השניים זה עם זו ועם עוד בחור שנכנס באמצע. כשירדתי להתרגע בקומה הראשונה והשותף הרוסי שלי הצליח לנפץ לרסיסים בקבוק יין לבן כשניסה לפתוח אותה בשבילי, ידעתי ששינה לא הולכת להיות חלק מהלילה הזה, חזרתי לחדר ושמתי את הרצועה הראשונה מהדיסק על ריפיט. "6:58, האם אתה יודע איפה הניצוץ שלי? כאן? כאן?? כאן????"



תחנת מעבר: ראשון לציון, 1999-2000.
אבל צדקתי. למרות שעשינו מזה מסיבה גדולה, האלבום החמישי של טורי כבר לא היה כזה מרגש. דווקא כשעברתי לגור עם א"א בראשון, כשתיאורטית היינו אמורים לחגוג על טוריאיזם מפה עד להודעה חדשה, לא הצלחתי לגרום לעצמי להתלהב. במקום הג'ינג'ית הלוהטת תפסה דמות חדשה את תשומת הלב שלנו (אני, א"א ואסנת שהצטרפה בדיוק באותה תקופה למשוואה) - הרוקר האניגמטי וחסר הפשרות טרנט רזנור, הלא הוא Nine inch nails. דווקא כשהחיים שלי היו בתקופה הכי מסודרת שלהם (תואר שני באוניברסיטה, מגורים בראשון, אפילו אוטו משלי) הזדהיתי עם הטקסטים ההרסניים ומלאי התשוקה-היא-תשוקה-היא-תשוקה, הנזרקים אל החלל בקול צווחני.
אני זוכר היטב את הנקודה בה נכנסתי לספירלה: דרך הפסקול המופלא שכתב רזנור לסרט 'רוצחים מלידה'. אסנת גרמה לי לצפות בו ולהתרכז, ואני נסחפתי ללא קושי. אחרי הכל, "אני רק רוצה משהו... שלעולם לא אוכל לקבל."



מאז עוד היו לטורי עוד השפעות עלי, למשל באלבום הקאברים שסייע לי ליהנות מהשקט, וטרנט עזר לי להיותקרוב יותר לעצמי, אבל השיאים של חמש התחנות האלה לא חזרו על עצמם בהמשך. השירים האלה עוד מרגשים אותי, אבל היצירות החדשות של הג'ינג'ית והרוקר, שעברו כבר את גיל 40, לא עושות לי את אותו דגדוג בגב. מהבחינה הזו, הקיץ הנוכחי בא באיחור של חמש שנים בערך, והעובדה שהחמצתי אותו היא לא אסון קולוסאלי אלא סתם עילה לפוסט ארוך ויצירתי. מה שפעם היה יקר, עשוי היום להיראות כמו דברים שאפשר להשאיר מאחור; כפי שציינה טורי, "הדברים היקרים האלה, תן להם לדמם, תן להם להישטף ממך."
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/9/2007 23:51, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, סטיות אישיות, מעברים 10-20-30
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-9/9/2007 13:20

---