מוזיקה מודרנית
אחד הדברים שתמיד היו בעיני קשים לעיכול במקצוע של אסנת הוא התחום של 'מוזיקה קלאסית מודרנית' (בקיצור מק"מ). למוזיקה הקלאסית-קלאסית התרגלתי עם הזמן, ולו בגלל שהיא עומדת בבסיס כל המוזיקה המערבית (ויש מי שאמר שכל המוזיקה המערבית היא רק אוסף של הערות שוליים לבאך). עזרה בכך העובדה שבמוסיקה קולית, שאסנת עוסקת בה, יש בדרך כלל גם טקסט - פואטי או דרמטי - שממנו אפשר לצאת לפרשנות ולבדוק כיצד המלחין התייחס למוטיבים המופיעים בטקסט. אבל המק"מ - שנוצרה החל משנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20 - כבר אינה משתמשת באותם כלים מלודיים המוכרים לנו מהמוזיקה הפופולרית; כמו האמנות המודרנית, היא בחרה לחפש את עצמה בארץ הלא-זרועה של האוונגארד, ולעסוק בכל מיני דרכים לא-מלודיות ולא-בהכרח-תקשורתיות לעשות מוזיקה. ולזה, כמובן, היה לי הרבה יותר קשה להתחבר.
הסתבר לי, למשל, שהמלחינים הסופר-מודרניים אינן מסתפקים בנגינה על כלי מסוים, אלא מנסים למצוא כל מיני דרכים חדשות להוציא ממנו צלילים. הוראות הביצוע שולחות את הפסנתרנים לחטט בקרבי הפסנתר, את הכנרים לפרוט על החלקים הלא-מתוכננים-לפריטה של הכלי (בערך באופן שבו אני חקרתי גיטרה בפעם וחצי שלקחתי אותה ליד) ונגן ויולה מסכן אחד לרקוד סטפס תוך שהוא מכה על הכלי המסכן באצבעותיו (ראיתי בעצמי). גם מקומם של הזמרים לא נפקד בהתעללות, והם נאלצים להשמיע קולות של ציפורים, לבצע קפיצות מטורפות ו'לשיר כמו מישהו שלא יודע לשיר' (למשל). אז זה נורא אוונגרדי וניסיוני, אבל ברוב המקרים זה סתם נורא, ואני מעדיף לחזור הביתה ולשמוע רחמנינוף.
כתבתי 'ברוב המקרים', והתכוונתי לכך. כי מדי פעם הצלחתי לתפוס בתוך האוונגרד-למען-האוונגרד משהו מעניין, איזו אמירה שלא רק הבנתי באורח אינטלקטואלי מהי אלא גם נגעה בי. אחד המוטיבים שהצליחו לדבר אליו במק"מ הוא הוויתור על מתן הבכורה למלודיה - כלומר לקו המוזיקלי - והחלפתו בשימוש באלמנטים מוזיקליים כמו בציור מופשט (תחשבו על קנדינסקי או מונדריאן). ביצירה כזו שולט המינימליזם, וצלילים שונים - שאינם בהכרח קשורים זה לזה מבחינה מלודית - יוצרים 'סביבה' מוזיקלית הפועלת על המאזין. בקונצרט אחד בו הייתי הורחב הרעיון הזה ליצירה קוואדרופונית, שבה עמדו הכלים השונים בפינות שונות של האולם ויצרו יחד חוויה רב-כיוונית לשומע שבמרכז.

למה אני מספר את כל זה? כי אתמול הצלחתי בפעם הראשונה ליהנות לכל האורך מקונצרט של מק"מ. היה זה קונצרט מחווה למלחין הישראלי צבי אבני, יליד זארברוקן, לרגל יום הולדתו השמונים. אסנת ביצעה במהלך הקונצרט חמישה שירים של אבני עם המלווה הקבוע שלה, סבסטיאן פולץ, ובנוסף היו בו יצירות לויולה, לצמד כינורות ולפסנתר, כולן של אבני, בביצוע תלמידי ומורי ביה"ס למוזיקה כאן (הקונצרט, אגב, ישודר ברדיו המקומי, שניתן להקשיב לו כאן, ביום רביעי הבא, 19 בספטמבר, בשעה 21:04 שעון ישראל).
לא באתי עם הרבה ציפיות (אחרי הכל, מק"מ), אבל לשמחתי, לא רק שהקונצרט היה חף לחלוטין מהתעללויות בכלים תמימים, אלא שגם ממש נהניתי מהנסיונות שעשה המלחין. אבני, כך מתברר, למד בילדותו גם ציור, ולכן מתחבר מאוד לגישת 'היצירה המוזיקלית כציור מופשט'; ביצירות שנוגנו בקונצרט התבטאה התפיסה הזו שוב ושוב, ושוב ושוב התענגתי על האווירה שנוצרה - לעתים סוריאליסטית, לעתים בוערת בתשוקה. ומתוך האווירה הזו, שפעלה עלי גם ברמה הרגשית, נפתחתי לאמירה האינטלקטואלית (שהתבטאה בדרך כלל בקשרים המרתקים בין היצירות לשמותיהם, נושא שצריך לחקור אותו יותר לעומק). במלים אחרות, דווקא בגלל שההתנסויות לא ניסו לדחוף בכוח את גבולות האוונגרד, היה בהם עומק שאין בסתם התעללות בפסנתר (ואם מישהו רוצה לקשור את זה לדיון על אוונגרד ופרובוקציה שנפתח בבלוג השני שלי, קשה לי לומר שהוא/היא טועה).
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 11/9/2007 21:09, ושייך לקטגוריות אסנת, אמנות, מונולוגים מהאמבט
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-12/9/2007 16:24

---