כפתור ופרח
זה התחיל כשחיפשתי עם אסנת דוגמאות לחשיבות הניקוד לפוסט בבלוג השני, ואיכשהו עלה לדיון הביטוי היפה 'כפתור וָפרח'.
"לא כפתור וּפרח?", שאלה אסנת, "הרי אנחנו יודעים שלפני אותיות בומף מנקדים את הו"ו בשורוק."
"לא נראה לי," אמרתי, "אבל בואי נשאל את אבן."
אבן הוא אבן שושן, המילון הגדול שהוא אחד מכלי העבודה החשובים שלי ככותב וכמתרגם. אסנת קנתה לי אותו פעם ליום ההולדת, ולמרות משקלו היה ברור שסוחבים אותו גם לגרמניה. במקרה הזה הוא הכריע לטובתי - בערך 'כפתור', הופיע הביטוי, מנוקד בקמץ.
"אבל למה," תהתה אסנת, "מה הסיבה?"
"אין בעיה," עניתי, "נבדוק."
לא כולם יודעים את זה, אבל בעמודים האחרונים של מילון אבן שושן מופיעה בצורה מסודרת ומקוצרת כל תורת הניקוד, כולל הכלי השימושי לסיטואציה זו - סדרת טבלאות המפרטות את ניקודן של אותיות השימוש. שם, בקטע העוסק בו"ו החיבור, גיליתי שהכלל השישי (והאחרון) קובע כי "וו החיבור לפני הברה מוטעמת (בסוף פסוק, ובזוגות מלים גם באמצע המשפט) מנוקדת על-פי-רוב בקמץ גדול". כמו-כן הובאו שם כמה דוגמאות לאותם "זוגות מלים" המקיימים את הכלל, ביניהן 'בשר וָדם' ו'יום וָלילה'; ולכן, בגלל שהמילה 'פרח' מוטעמת במלעיל, גם 'כפתור וָפרח'.
התגלית המפתיעה שעשעה אותנו מאוד, ומיד התחלנו לחפש עוד צמדים בהם מתבטא הכלל. הופתענו עוד יותר לגלות שצירופים אלה כלל אינם נדירים בעברית כפי שאפשר לחשוב. רובם היו אמנם כאלה שמקורם תנ"כי (נע וָנד; שמיר וָשית) או בטקסטים דתיים אחרים (שאו שלום תודה וברכה, חן וָחסד ורחמים), אבל נתקלנו בהם גם בשירים עבריים (ימין ושמאל רק חול וָחול), בשירי ילדים (נד נד, נד נד, רד עלה עלה וָרד) ואפילו בביטויים יומיומיים ופרוזאיים (עובר וָשב; שכונת בית וָגן).
עם התרחבות החבורה, התחלנו לתת בהם סימנים: במקרים רבים, גילינו, מדובר בביטויים המורכבים משתי מלים דומות מאוד במשמעותן, כשהמטרה היא לחזק את המשמעות באמצעות החזרה; כך 'שאו ציונה נס וָדגל', 'אין לו אח וָרע' או סתם 'שוד וָשבר', 'שיג וָשיח' או 'עצום וָרב'. החזרה בולטת במיוחד בביטויים שבעצם מורכבים מאותה מילה פעמיים, כמו 'לדור וָדור' או 'מכל וָכל'. במקרים אחרים, מדובר בשתי מלים מתחומים שונים, שיוצרות יחד ביטוי חדש, למשל 'עיר וָאם בישראל'. בכל מקרה, איכשהו נראה שהביטויים האלה מופיעים בכל אושיות התרבות הישראלית, מ'חזיז וָרעם' (שהוא בעצם סוג של תרגום לביטוי הגרמני Donnerwetter), דרך 'שלמת בטון וָמלט' הציוני-עד-כאב ועד 'אלף גון וָצבע' מהוולס להגנת הצומח.
ראוי לציין כי הכלל נשמר היטב, ושבביטויים שמילתם השנייה מוטעמת מלרע (הוד והדר; אבי כל תופס כינור ועוגב) מנוקדת הו"ו בשווא הרגיל. למעשה כמעט ולא מצאנו יוצאי דופן, וגם כשמצאנו, אפשר היה להתווכח עד כמה מדובר באמת בצמד מלים בלתי-ניתקות. השעשוע ניקר במוחנו במשך כל ראש השנה, כשמדי פעם קופץ אחד מאתנו עם איזה "יש לי יש לי יש לי" ומוסיף עוד ביטוי לרשימה, בבחינת 'שאל בני וָנען'.
מקווה שנהניתם כמונו, וברוח החג לא נותר לי אלא לאחל "שנה טובה ומתוווווקה/ לכל ילדה וָילד'.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 14/9/2007 21:10, ושייך לקטגוריות אטימולוגיה בשקל תשעים, הומור, אסנת, סטיות אישיות
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-15/9/2007 15:08

---